עכשיו אני רואה שכתבתי אז ״החורג?״ בעיפרון ליד הדיאלוג של צ׳יגר ושל קרלה ג׳ין, והרי רק דמיון מסוים לדיאלוג של החורג ושל הסבתא ב״אדם טוב קשה למצוא״ של פלאנרי אוקונור, ואולי דמיון מסוים לדיאלוגים ב״הרוצחים״ של המינגווי, ובכל זאת אני יכולה לדמות לי שכל הדיאלוגים האלה כמעט ״טבעיים״ לסִפרוּת אמריקאית. לסִפרוּת של הארץ הזאת. וכשאני קוראת שוב ב״לא ארץ לזקנים״ את ״איך זה שאנשים לא מרגישים שהארץ הזאת חייבת תשובה על הרבה טענות? והם לא מרגישים ככה. אפשר להגיד שהארץ היא רק הארץ, לא עושה שום דבר פעיל, אבל זה לא אומר הרבה...הארץ הזאת תהרוג אותך בלי להניד עפעף ואנשים בכל זאת יאהבו אותה...״, אני חושבת על כמין התאחדוּת דמיונית של הארץ שבסִפרוּת עם הארץ שמחוץ לסִפרוּת, ואני חושבת כמה טבעיים נהיים הדיאלוגים של הרוצחים בתוך ההתאחדות הזאת.
ועוד בקריאה הפעם, מול הדיאלוגים האלה ומול המונולוגים של השריף בֶּל מין השֹתרכות של הדיאלוג של מוס ושל הנערה הטרמפיסטית, מין התרופפות בדיאלוג הזה, עד שהוא כמעט פגם ביצירה, וגם רצח הנערה לא מתקן את זה.
והמונולוגים של בֶּל ממשיכים ומושכים אותי אליהם, כמו דמותו של בֶּל פועמים בתוך היצירה כמין חיים עמוקים, מתקיימים עם חיי עלילות הרצח שלה. ואם אנסה לראות שוב דמיון מסוים של הדיאלוגים של הרוצח כאן לדיאלוגים בסיפורים של פלאנרי אוקונור אחשוב שהחֲטָאִים בסיפורים שלה זרים וגדולים בלי שיהיה דבר דומה להם, ובלי שתוכל להיות בהם דמוּת כמו דמותו של בֶּל.
[הציטוט מ״לא ארץ לזקנים״, קורמאק מקארתי, עמ׳ 241, תרגם אמיר צוקרמן, עם עובד]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה