עֲדִי /נעמי ולך

כחיוורוֹן השחר וכוַרְדּוּת האור במוֹצָא הרקיע וכמאמצֵי האור במוצָא הרקיע לקְרַב אל השָלֵם, כך קרֵבים החיוורוֹן והוַרְדוּת בפניו אל היפֶה כאילו קרֵבים אל פני אחותו מעיָן, כאילו הוכחת יכולֶת חייו, כאילו אי-המחלה שלו, כי היא כמעט תאומה שלו דומה לו כל כך, ואור הבוקר השלם לא מבטל את הדמיוֹן ואת היופי, והיא תלך עכשיו היא נערה מלצרית במסעדה מול החוף, נבדלת ממנו שם, לא הוא, אבל היא נשארת עוד זמן מה, אחותו הצעירה היפה עוד זמן מה, רואָה את מאמצֵי החיוורון והוַרְדוּת, אבל אולי יֵרד בשעת בוקר כזאת אל החוף כי קרוב החוף ונקי החוף לא מתאבך תחת השמש, כי שעת בוקר צלולה רַכָּה כזאת, ומה הוא יעשה בבוקר הרַךְ בכמעט סתיו רך, והוא אומר שילך לכמה הרצאות באוניברסיטה, מין סטודנט חולה נחלש בזמן ההרצאות, ומעיָן משווה אותו ליהונתן מין סטודנט שוכב בקיץ על שֹפת הים ובא אל המסעדה ומספר לה על אסונות הים ועל הטרגדיוֹת, לא מספרת לו על יהונתן, כאילו רק בעינֵי רוחה הדמיון שלו לאחיהָ, רק למענה החיים הדומים האחרים האלה בלי מחלה שלמה, בלי קץ החיוורון והחיים, אבל היא אומרת יש בחור אחד עצוב בקיץ במסעדה, אומר על העצב לא בגלל גורל, לא כמו בטרגדיות, ואומר בלי ידיעת המקהלה, אבל היא מדמה את מוֹת אחיהָ היפה, חושבת דווקא גורל, והיא כמעט נסחפת עִמו אבל עליה לשמור את נפשה כמו יהונתן כמעט-אחיהָ חלש-הגוף לא בגלל גורל, היא לא תיסחף, היא, אחותו, לא הוא, עצובה כמו יהונתן יכולה לשכב על שפת הים, לראות שם נערים כי היא נערה, לראות את סירות המפרשֹ היפות כנערות קַלּוֹת-התנועה, כאילו חברותיה, כאילו היא. 

אבל רובץ החוף תמיד, ושָטוֹת סירות המפרשֹ היפות התמימוֹת כאילו קשורות אליו, יְחַכּוּ לה, כי ארוך הזמן, והיא הולכת אל המסעדה, תגיש תקריב מאכלים שם, ויחבבו אותה אוכלֵי המאכלים אבל לא ימשכו את לִבה אוכלֵי המאכלים, לא יודעים על נפשה, ולא תישאר כאן זמן רב, נערה בסוף הקיץ, בִּתם של אִמהּ ואביה, בִּתם של דאגוֹת אִמהּ ואביה, והם במרפאוֹת בית החולים בשעת בוקר מטפלים בבני אדם רבים, יטלפנו אל בְּנָם בעוד זמן מה, ישמרו עליו, ישמרו על נפשו, וכבר קולות בני אדם מן הים וכאילו קולות הים נרגשים עמוקים ודאגות על החוף. 

כמו הספינות המהירות, כמו הספינות יְפוֹת-ספסלֵי-החותרים הנושאות את בני האדם אל המלחמה, ורק חלקם ישובו, ובהם אודיסאוס הנהדר, כך ימיו מהירֵי השחר והעֶרֶב ויודעֵי ההגעה נושאים אותו, בלי הסיכויים של אודיסאוס, בלי יתְרוֹן יופיו והמשך ההליכות אל ההרצאות, בלי יתרון אמו ואביו, בלי יתרון הרופאים, לא ירַפאו אותו, אבל הוא יורד אל שפת הים, יכול לשכב על שפת הים בתוך הימים יודעֵי ההגעה, אבל הוא כמעט נער, לא מת מוטל על חוף צדפים ואצות, רק הולך על קַו המים והחול דווקא כמו ילד, לא צריך להֵרָפֵא כאן, בחוף בלי יעד, מביט על ציפורים עפות, והוא ציפור הולך מצייץ קַל, לאן ילך על קַו המים, ורואֶה את השמש כמעט באמצע היום, לא כציפורים, לא דַקה כקַו המים, והוא שוכב תחת השמש, וקולות וקריאות על החוף לא בגללו, הוא, עֲדִי, לא טבוּע, לא מוטל, כמעט-נער יפה נהדר מבִין את היָמים המהירים ואת הספינות המהירות, ואת תנועת הים, קשורה אל החוף, תמיד מֵי ים רוחצים חול צדפים אַצות שִכְחוֹת-חיים, מַבריאים את החוף, והוא יכול לשכב עוד קצת בלי סכנה כאן, ושתי בחורות יושבות לא הרחק מסתכלות עליו עכשיו, לא רואות חיוורון לא מתעניינות בשִכחוֹת חיים על החוף, ועוד בחורים על החוף אבל הן רואות שהוא משהו אחר, כאילו זר אולי מארץ אחרת, לא רואות את ארץ המחלה, ויש להן זמן ביום סוף קיץ יכולות לחכות קצת, כי הוא בטח יסתכל עליהן, כי הבחורים האחרים מסתכלים, אבל הוא נמשך אל ארץ המחלה, הוא המכיר אותה, המבין אותה, ומה לה ולבחורות ולבחורים על החוף, כנראה מאושרים, סומכים על זה, לא יודעים על הימשכותו, על התמסרותו, על הבנתו, על אי יכולתם של הוריו לרפא אותו, במהירות הגעַת הימים, והן דווקא ממשיכות להסתכל עליו, כי הן לא יודעות מה יש לו. 

ומעיָן עדיין במסעדה חושבת הוא הלך אל חוף הים, ולא ירַפא אותו חוף הים, אבל לא ישכב על החוף כמו יהונתן הלא נזהר, היא חושבת, המדמֶה שם שהוא בְּנוֹ של הים, נמשך אליו, שוכב על שֹפתו, רק על שפתו, לא טובע בו, ונמשך גם אל תענוגות המסעדה, ואומר שגם בו חֶלבם ודמם של החיים, ואומר שהתאהב בבחורה נחמדה על החוף, באהבה רוחנית לא נגמרת אצלו, כי הוא, יהונתן, מסוגל לאהבה לא נגמרת, ומה היא, אסור לה להיגמר, היא, מעיָן, היחידה, והיא הולכת לחפש את אחיה על החוף, כאילו רק מין הליכה על החוף, היא חושבת, רואָה את הים היפה, את החול, את הצדפים, את הנערים, והיא כמו הנערים, מסתכלת גם אל השמַיִם היפים, וכאילו קַלים השמים והיא קלה הולכת גם היא על קַו המים, והיא רואה אותו שוכב לא מוטָל לא מת, רק כמו יהונתן מַכִּיר-החוף ומַכִּיר לא-גורל, כמו יהונתן הלא-חולה-מאד, ושתי הבחורות על החוף חושבות היא אחותו, דומָה לו כל כך, וציפורים עפות וסירות מִפרש שָטוֹת תמימוֹת, כאילו חברותיהָ, כאילו היא.