הם רואים בַּמציאוּת חוכמה, רִשעוּת, תוֹם ואת מה שאין יודעים לשאול עליו [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

עכשיו דיברנו על תָּם, שהוא רואֶה בַּמציאוּת תום, ועל שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול שהוא הרואֶה בַּמציאוּת את מה שאין יודעים לשאול עליו. 

התָּם האומר מַה זּאת, מסתכל על יציאת מצרים בתום, והתשובה ״בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם״ אומרת לו אין תמימוּת, אלא המציאוּת מכריחה לחוזק יד, אמר ישראל בשיחה שלנו. התמימות שלו רואה כאילו הגאולה חייבת לבוא מהטבע, אמר. 

ושאינו יודע לשאול, אינו יכול לשאול שאלה גדולה קיומית, ובעצם יש בו אי-יכולת עילאית לשאול, אמר. כי המציאוּת בעיניו היא כמעט חסרת פשר, חשבנו, כמעט לא ניתנת לשאלה, וראינו בו משהו גדול ממה שראינו בחכם, ברשע ובתם. 

והם אומרים לו את מה שהם אומרים לרשע, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם [שכאן, כמו בתשובה שלהם לרשע, אלֹהים צריך לשאול מי הוא ״לי״], ואין להם תשובה גדולה דיה לגודֶל אי-היכולת שלו, לראִיית מה שכמעט אי אפשר לשאול על המציאוּת. 

וכמו החכם והרשע גם התָּם ושאינו יודע לשאול הכרחיים. כל אחד מהם רואה חלק אחר של המציאוּת, חוכמה, רִשעוּת, תום ומה שאין יודעים לשאול עליו.

 

 

 

[תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.]

 

השפה הצדיקה התחילה להדאיג אותנו.

השֹפה הצַדִּיקָה התחילה להדאיג אותנו, ובעצם כל הצַדיקוּת הרַבָּה כל כך הדאיגה אותנו. גם אי-הענווה בה, אמר זֹהַר. חשבתי על הענווה של שֹפת הסיפוּר הקצר, ואמרתי לו על מין הִתנגדוּת של שֹפת הסיפור הקצר לצַדיקוּת רַבָּה, ובעצם, אמרתי לו, הִתנגדוּת כל שֹפת הסִפרוּת.  

החתיכה הבלונדינית העירומה למעשה בבגד ים קטן בַסיפוּר של ג׳ק קרואק, ההִשתלחוּת של בּרֶנבַּר של ג׳ון ארווינג, פריצַת הפְּרוּצוֹת של ריצ׳רד מתסון ועוד בְּדָיוֹת-הסִפרוּת המשיכו להתרוצץ בעולם בזמן שדיברנו, חופשיות לגמרי, עם השֹפה הלא-צַדִּיקָה שלהן, ועודדו אותנו.         

וכמעט האמנו ששֹפַת הסִפרוּת תתרוצץ תמיד, וכמעט הרגשנו שהסִפרוּת מצילה אותנו. 

 

[ואיזה תענוג היה לנו כשקראנו על החתיכה הבלונדינית ואיזה תענוג היה לנו בכל הסִפרוּת היפה.]                

 

                                                 

                  

הִתעמקוּת הרָשָע [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

בשיחה הזאת חיבה לרָשָע וצורֶך לרדת לעומֶק סיבת החיבה ולעומק הרָשָע השואל מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, מה הקורבן הזה לכם, עד שסיבת החיבה נמצאת בשאלה הזאת. 

כי כשהוא שואל את השאלה מסֵפֶר שְמוֹת על קורבן פסח הוא שואל בגלל קורבן עולָה הפוך, קורבן עולָה שלא עולֶה, ושהמקריב מקריב אותו לעצמו [אוכל אותו] ולא לאלֹהים, אמר ישראל, והטענה של הרשע היא על הוויית הקורבן, שצריך להיות האחר של עצמךָ וכאן נאכל על ידי עצמךָ. כאילו עצמך הוא אלֹהים. 

ובעצם הרשע נכנס אל עומק עניין הקורבן, להבין למה הקורבן הוא לעצמך. והרִשעוּת היא שאלה גדולה על מהות קורבן פסח, אמר ישראל.

וב״לָכֶם וְלֹא לוֹ״ שתי הֲבנות, ״לוֹ״ הוא הרשע או ״לוֹ״ הוא אלֹהים, בשפה שמגדירה את אלהים כ״לוֹ״, שאפשר להצביע עליו וגם לבטל את ההצבעה כי הוא נוכח ולא נוכח באותה עת. 

וב״שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר״ הכלל הוא עַם ישראל, אמר ישראל, כי בפסוק בתנ״ך ״לכם״ הוא עַם ישראל, וכאן העם הוא כלל והרשע נהיה הפרט, ויש לו כוח עצום כי הכלל מעומעם, והוא כָּפַר בקורבן הפסח כי הקורבן הוא להם ולא לאלהים. 

[ואילו בהבנת ״לו״ כרשע הוציא עצמו מן הכלל כי הכלל עובד את אלֹהים, והם קוראים לו רשע כי הוא לא עובד את אלֹהים. וכָפַר בעיקר הוא כפר באלֹהים.]

ומין גסוּת בתשובה אף אתה הקהה את שיניו, כי אי אפשר לבטל את השאלה של הרשע, שהיא נכונה, אלא רק להקהות את שיניו ולהחליש את נשיכתו, שתהיה פחותת ערך, רק להחליש את מה שהוא אומר. כי יש אמת בדבריו. 

וכשהם עונים גם ״בעבור זה עשה ה׳ לי״, בעבור הקורבן, שאם לא היו עושים את  הקורבן לעצמם, אלֹהים לא היה מוציא אותם ממצרים, כי הוא היה תלוי בהם, והוא שכנע אותם לצאת על ידי שהרגישו כעַם, במרכז, הם לא אומרים למה הם ממציאים עכשיו את הקורבן בבית המקדש ואת ליל הסדר לעצמם. והם לא מבַטלים את דבריו של הרשע. 

וכמובן, גם הוא לא מתבטל. הוא הכרחי.

 

 

[רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:]

 

[שמות יב: ...וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כו וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ כז וַֽאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה] 

 

 

עונֶג בסיפורים האלה [משהו על ״אִשה לעניין. מבחר סיפורי הפלייבוי״]

כמו חֵן הקייטנים החופשיים המאושרים של ימֵי קיץ על חוף הים, כך החן השוֹרֶה על הסיפורים הקצרים של ג׳ון ארווינג, ג׳ון צ׳יבר, ארווין שו, ברנרד מלמוד, ג׳ויס קרול אוטס ושל אחרים כשהם סיפורי הפלייבוי, כנופשים על חוף הפלייבוי, גם כשהם מקובצים אחרי כן בספר ואין צורך לקרוא את מגזין פלייבוי כדי לדמות אותם בו, ולדמות את מגעָם בנִמצאים בו תמיד ובנופשים האחרים בו, ולדמות מין עונֶג במגעם בהם. 

וגם שם הם נידונים, כמו תמיד, כמו כל אמנוּת. 

אני קוראת בהם שוב אחרי זמן רב, את ״לִמקום הולכים כל אלה שהוד בם וחוכמה״, את ״השתלחותו של בּרֶנבַּר״, את ״קול גדול שנדם״ וכמה אחרים, ומשהו בחן השוֹרֶה עליהם שם מזכיר לי פתאֹם כמו בלי סיבה ברורה את השֶבַח והגְּנוּת הנמצאים זה ליד זה ואת דברי ר׳ יהודה ״אם היה לִבָּהּ נָאֶה לא היה מְגַלֵּהוּ, ואם היה שְֹעָרָהּ נָאֶה, לא היה סוֹתְרוֹ" [סוטה פרק א' משנה] שראה את היופי והטומאה קרובים זה לזה, ונדמה לי שבכל זאת ההיזָכרוּת הזאת מסבירה משהו מהופעת הסִפרוּת על חוף הפלייבוי.  

 

 

[אִשה לעניין. מבחר סיפורי הפלייבוי. כתר הוצאה לאור. 1994 ]

                                                   

הספר

מִלּוֹת הרפואה וכפירה ב"הזכוכית הגדולה" [2]

כשקראתי את המִלים היפָרדוּת הזגוּגית, לִשְכָּה עמוקה ושקטה, קַשתית שלֵמה, היה נדמה לי שהמִלים האלו של הרפואה מתארות את פנימיותם הלא לגמרי מוסברת של הדברים, ולרגע, בשרירותיוּת המחשבה, הרהרתי בַּזכוכית הגדולה של מרסל דושאן וגם בכפירה בה. כי בשרירותיות המחשבה ובקולות הרומזים שלה "הזכוכית הגדולה" גם היא מין היפרדוּת, ואולי עדיין אפשר לראות בה את הִתרגשוּת המעבר אל הניסיונות החדשים של הצגת המושגים באמנוּת ואת הִתרגשות ההיפרדוּת מן הדרכים המוכָרות של האמנות, ובתוך ההרהורים גם הכפירה כי הצורות ה״שָטוֹת״ ב"הזכוכית הגדולה", שנפרדו לכאורה מן העניין בציוּר, נושאות בתוכן דווקא איזו אי-יכולת בתחום הציוּר, ואינן מצליחות להיפרד ממנה, וכך, הן אינן נפרדות מן העניין בציור, ואינן מגיעות לגמרי אל הממדים החדשים של הצגת המושֹגים. 

ובהרהורים אחרי כן היה נדמה לי שיצירה אחרת של מרסל דושאן, "נתוּן", עם דמות האִשה המוטלת או המשתרעת, האירוטית או הנִרצחת, מתקרבת קצת אל המִלים המתארות את היפרדוּת הזגוגית ואת הלִשְכָּה העמוקה השקטה, עם הדברים הנראים והלא נראים, עם העובדות הנִגלות ביצירה בבהירוּת ובכל זאת כמעט מבקשות שיפענחו אותן, כאילו היו מונָחות בלִשְכָּה עמוקה ושקטה או בִמקום מסתור, שבו גם נמצאות הראָיוֹת הרבות של הארוטיקה, של הפשע ושל הנוף. 

ביצירה הזאת לא-ציוּר ומה שנראה כציוּר, והיא נפעֶרֶת אל המסתכל בה כמעט כמו גוף נִפְעָר.   

                                                    

 נתון. מרסל דושאן.       

Étant donnés
English: Given: 1. The Waterfall, 2. The Illuminating Gas, French: Étant donnés: 1° la chute d'eau / 2° le gaz d'éclairage
Artist	Marcel Duchamp
Year	1946–1966
Type	Sculpture
Location	Philadelphia Museum of Art, Philadelphia

Étant donnés (Given: 1. The Waterfall, 2. The Illuminating Gas,

  

הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שלכם הפוכים ממה שאלֹהים צִוָּה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

 

כשהחכם אומר את ״מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם״, את המִלים האלו מסֵפֶר דברים, אֱלֹהֵינוּ הוא גם שלו אבל הוא לא אומר שאלֹהים ציווה גם אותו, ובכל זאת, למרות ״אֶתְכֶם״, עם הביקורת שלו עליהם, הם נהיים חלק ממנו בגלל האלֹהים המשותף, אמר ישראל בשיחה הזאת, והחכם שואל בעצם למה עכשיו ולמה אתם עושים את הסעודה או למה הזיכרון, והוא אומר אין פה עכשיו קורבן פסח, ואיך אתם עושים דבר מנוגד למה שאלֹהים אמר. החוקים והמשפטים שלכם הפוכים ממה שאלֹהים ציווה, כי אין פה קורבן פסח. ובעצם הוא שואל על כל מהות סעודת פסח שהיא שערוריה בעיניו. 

כי עָקרו את קורבן פסח, והסעודה היא מהפכה, ואיך אפשר לשמר את הסעודה בלי הקורבן, אמר ישראל, וכך החכם שואל גם על כל ההיסטוריה של עם ישראל, מקורבן במצרַיִם לסמל בבית המקדש ולאי-קורבן לאורך ההיסטוריה אחר כך. ובעצם החכם אומר הסעודה הזאת היא המקום הגמיש ביותר לפירושים. המרחב עכשיו של הבנת יציאת מצרים. 

והוא שואל כאן על הסעודה הרומאית, בעצם, ואיפה החֵרוּת מעבדוּת, וכשהם עונים לו ״כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן״ הם אומרים שהחרות נמצאת אצל רומא, אבל אסור לך לנהוג על פי המוסר והפריצוּת הרומאית [על אפיקומן בתלמוד הירושלמי: שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. התלמוד הירושלמי כאן רואה את זה כפריצוּת]. 

והרי יציאת מצרַיִם היא כדי להיות כֹּהנים לָעולם, בתוך תרבוּת העולם, והם עונים כאן עלינו להיות בתוך החרות והתרבות הרומאית אבל גם להיזהר ממנה.

 

אחרי כן השווינו את הרשע לחכם ואת ״לָכֶם״ ו״אֶתְכֶם״. 

 

 

[חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:]

 

[דברים ו: כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.]

 

 

שאלנו על דִּבְּרָה ועל כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

כי התורה דיברה, והיא דיברה כנגדָם, מולם, וב״כְּנֶגֶד״ אין מפגש בין התורה לארבעה בנים, היא לא נוגעת בהם, והבנים הם לא מסוימים, הם רעיון, ולא יכול להיות שלא יהיה אחד מהם, אמר ישראל, כי כל דבר שנאמר בתורה הוא נצחי. אבל התורה לא דיברה על חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול, אלא המדרש אומר התורה דיברה, המדרש אומר זה לא ניתן לשינוי. תמיד יש ארבעה בנים. והתורה תמיד נגדם, מולם, ולכן יש הרגשה שהם שווים לדברי התורה, שהם נצחיים. מול דִברי התורה. והתורה לא יכולה להתגבר עליהם. היא לא יכולה לשנות את הקיוּם של הבנים האלה. 

ושאלנו אחרי כן על מין המשכיוּת באֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, והשווינו אל מין המשכיוּת בפסוקים בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כאילו הרֶצֶף הזה הוא משהו טבעי. וישראל אמר תנועת הרצף של התנ״ך שונה ממבנה הברית החדשה, מבנה ארבעה האוונגליונים שהם סיפורים לעצמם, וכאן במדרש יש דמיון לרצף התנכי אבל גם כמין מִבְנֶה של ארבע חטיבות, כניתוק הרצף, ועוד, הזכיר את אלפיים שנות תֹהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות גאולה, ואמר הגאולה היא כאלטרנטיבה לנצרוּת, ואמר, כשההגדה קושרת עצמה אל התורה שבכתב המבנה של אחד ואחד ואחד ואחד, של ארבעה בנים, שלא ייעלמו אף פעם, הוא מבנה שמוליך עד הגאולה. וזה גם מסביר למה העולם צריך את כל ארבעתם. 

 

ולא דיברנו כמעט על יְפִי השֹפה האומרת אחד ואחד ואחד ואחד, שהוא יְפִי הצורך המוחלט באחד ואחד ואחד ואחד של השפה המרוכזת המצומצמת שהחֲזָרָה הזאת אינה הפוכה לה, השפה שאין בה דבר מיותר.  

 

 

[כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:]