כמו חֵן הקייטנים החופשיים המאושרים של ימֵי קיץ על חוף הים, כך החן השוֹרֶה על הסיפורים הקצרים של ג׳ון ארווינג, ג׳ון צ׳יבר, ארווין שו, ברנרד מלמוד, ג׳ויס קרול אוטס ושל אחרים כשהם סיפורי הפלייבוי, כנופשים על חוף הפלייבוי, גם כשהם מקובצים אחרי כן בספר ואין צורך לקרוא את מגזין פלייבוי כדי לדמות אותם בו, ולדמות את מגעָם בנִמצאים בו תמיד ובנופשים האחרים בו, ולדמות מין עונֶג במגעם בהם.
וגם שם הם נידונים, כמו תמיד, כמו כל אמנוּת.
אני קוראת בהם שוב אחרי זמן רב, את ״לִמקום הולכים כל אלה שהוד בם וחוכמה״, את ״השתלחותו של בּרֶנבַּר״, את ״קול גדול שנדם״ וכמה אחרים, ומשהו בחן השוֹרֶה עליהם שם מזכיר לי פתאֹם כמו בלי סיבה ברורה את השֶבַח והגְּנוּת הנמצאים זה ליד זה ואת דברי ר׳ יהודה ״אם היה לִבָּהּ נָאֶה לא היה מְגַלֵּהוּ, ואם היה שְֹעָרָהּ נָאֶה, לא היה סוֹתְרוֹ" [סוטה פרק א' משנה] שראה את היופי והטומאה קרובים זה לזה, ונדמה לי שבכל זאת ההיזָכרוּת הזאת מסבירה משהו מהופעת הסִפרוּת על חוף הפלייבוי.
[אִשה לעניין. מבחר סיפורי הפלייבוי. כתר הוצאה לאור. 1994 ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה