הַכֹּל הֶבֶל, הַכֹּל אֵד [כמעט סוף השיחות שלנו על קֹהלת]

 

 

ולא ניסינו להבין לגמרי גם את ״עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר״ כי יופיוֹ רב כל כך, ודיברנו על וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וישראל אמר על העָפָר שממנו נוצר האדם [״וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה״. בראשית ב] שהוא ניגוד מוחלט לאלֹהים ושווה-ערך לאלֹהים כי אלֹהים היה זקוק לו ובמקום לברוא בצֶלֶם הוא יצר מעפר. ואמר עוד שקֹהלת אומר אלֹהים מתחרט ומחזיר את העפר, וקהלת כמו אומר אף על פי שאלֹהים לא עשה את מה שאמר ב״מוֹת תָּמוּת״ השיבה של העפר תהיה תמיד. בְּסוֹף כל מה שאמר קֹהלת על האדם הוא אומר על שיבת העפר. 

וההֲבָלִים, בתחילה ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״, וחז״ל אמרו שִבעה הבלים כשבעה ימי הבריאה ואילו כאן ״הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל״, קיצוּר של ההבלים, צמצוּם ההתבוננוּת על כל מה שאמר, ולא צריך את כל הימים, והאדם מן העפר יכול לחזור אל הארץ, והכל יכול לחזור למקומו, והכֹּל הֶבֶל, זה ההֶבֶל הגדול של העולם. 

ודיברנו עוד על ״הַכֹּל הָבֶל״ שהוא הַכֹּל אֵד, ודיברנו קצת על המדרשים של חז״ל על שבעת ההבלים כשבעת ימי הבריאה וכשבע קדֵרות זו על גבי זו, שאֵד עולה בהן עד הקדרה השביעית, שהיא השבת, שהיא האֵד העליון, הלא ברור ביותר, 

והַכֹּל הוא גם העולם, העולם הוא אֵד, לא לגמרי ברור, כמעט לא נתפשֹ, וישראל אמר זאת יכולת הקיוּם של העולם כי מִן האד יכול להופיע כל דבר. כי האד עמוּם, יכול להחזיק הכל בעמימוּתוֹ. 

וצמצוּם ההבלים כאן, לקראת סוף הספר, הוא צמצום האד. האד מספיק לכל מה שיש. 

 

[והִגענו אל כמעט סוף השיחות על קֹהלת, אבל גם חזרנו אל מין הִכָּסְפוּת אל האֵד.] 

 

 

[קהלת יב: (ו) עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר:

(ז) וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ:

(ח) הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:]

 

[קהלת רבה: הבל הבלים אמר קהלת, ר׳ שמואל בר נחמן...   בשם ר׳ בן קרחה   לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו והבל של עליונה אין בו ממש. 

ר' יהודה בר' סימון אמר ז' הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית]

 

 

 

 

 

                                                      

 

״... וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב...״ [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

״...וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב״ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

אמרתי לישראל שהבנתי יותר כשלא ניסיתי להבין, כי כמעט ראיתי אז את אמירת הדברים כשירה, זה ליד זה בהגיון השירה, פִּשְרָם רק בהגיוֹנוֹת ובדִמיוֹנוֹת השירה, ורַעַד הפֵּשֶר רק שלהּ [ולא רצינו את פירושֵי הדברים כאיברֵי הגוף המזדקן],    

אבל דיברנו על גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙, שאפשר שיִרָאוּ מן הגבוה עצמו, או הם נמצאים בגבוה ומשם הם יִרָאוּ. ומי יִרָאוּ, והשמים נמצאים בגבוה, וחשבנו השמים יִרָאוּ. כשאדם הולך אל בית עולמו. וגם באלֹהים יכלה להיות יראה, אף על פי שהוא ידע מהו מוות,

ועל כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ דיברנו ולא רצינו את פירוש בית עולמו כבית הקברות, אלא ראינו את בית עולמו כבית של העולם שלו, והמִלה עוֹלָם כמעט אומרת גם נעלם, וישראל הזכיר את האֵימָה של האַיִן כי חשבנו על היעָלמוּת העולם, על האַיִן המאיים, ועל המִלה העברית עוֹלָם האומרת שהעולם יכול להיות אַיִן, 

והיה נדמה לנו שהבית כאן הוא הדבר שהאדם עושה, מול ההיעלמוּת של העולם, 

ואחרי כן בכל זאת דיבר ישראל על בית הקברות שהוא בית ההיעלמוּת, והזכיר את אברהם שביקש מקום קבורה לשרה ויצר בית עולם לשרה ולו וליתר האבות והאמהות, יצר את הקשר לָעולם. 

[ובגלל הולך, שיש לו יַעַד בית עולמו, הזכיר ישראל את לֵך לךָ שנאמר לאברהם, והיה נדמה לי שיש כאן ידיעת הכרח היעד, וחזרתי אחרי כן אל כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, ואל שְׁמֹר רגליך (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים, ואל עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא, שאמר קהלת, והסתכלתי שוב גם ב״בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי״, וב״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף״, וב״כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי-צָר״, ב״אֵיכָה״, כמעט כידיעַת הכרח. ] 

 

 

קֹהלת יב: (ה) גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים:

 

יוֹמנסִפְרוּת 44 ״רושם הרשומות כותב שהאינקויזיטור הגדול האב תומאס טורקימדה...״

 

 כל כך משך את לִבי בימי ילדותי השם ״גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי״ שקרא המתרגם של ״Kidnapped״ של Robert Louis Stevenson ועכשיו חשבתי שהמתרגם בוודאי ראה בעינֵי רוחו את גניבת יוסף מארץ העִברים ואת מכירתו על ידי המדיינים, והֵד ״גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי״ שאמר יוסף נהיָה גם הֵד הצורה שאין לה נטיָה בזמן ובגוף [גֻּנֹּב], כהפשטה [לא תלויה בזמן ובגוף], והוא כהד תחילת השפה. 

ובזמן המחשבות האלה הִגעתי שוב אל סוף ״האינקויזיטורים״ וסָטוּ מחשבותַי מן הסִפרוּת אל צַעַר היהודים, וכל הצער מימֵי נעורַי על האח דייגו וקִלקולו וכל צער הסִפרוּת הזאת על הקִלקוּל הזה ועל עניינֵי האמונה של האינקויזיטורים רחקו עכשיו מן המחשבות על הצער היהודי בעולם. והרי הסִפרוּת הזאת, הטובה, משפיעה על העולם, אבל היה נדמה לי עכשיו שהצער היהודי בעולם הוא כיֵשוּת גדולה, שצעקתהּ בכולו. 

אבל חזרתי אל השפעת הסִפרוּת. הרי אני זקוקה לה כל כך. 

 

״רושם רשוּמות ספרדי כותב שבמחצית ספטמבר שנת אלף ארבע מאות שמונים וחמש בשעה מאוחרת שלאחר הצהרים הגיע לעיירה וילה-ריאל אשר במנצ׳ה האב הנכבד האינקויזיטור הגדול, מלוּוה על ידי למעלה ממאתים חמישים פרשים ורגלים, נאמני האינקויזיציה הקדושה שנתכנו גם צבא כריסטוס...״ [האינקויזיטורים. תחילת פרק ראשון]

 

״ רושם הרשוּמות כותב שהאינקויזיטור הגדול האב תומאס טורקימדה יצא מוילה-ריאל ושם פעמיו אל טולידו... הוא שהה שם כשבוע ימים בנהלו את החקירה שמטרתה היתה לגלות את הקשר שהאב פדרו דה ארוואס נפל קרבן לו, והשיג בענין זה תוצאות חשובות״ [ האינקויזיטורים. תחילת פרק שני]

 

״החורף שבין אלף ארבע מאות שמונים וחמש לשמונים ושש היה חורף קשה ביותר...מיד עם תום החגיגות ביום דומיניקוס הקדוש מסילוס יצא הזוג המלכותי עם פמלית החצר למחנה המלחמה שליד מאלגה, ואילו האב הנכבד האינקויזיטור הגדול, על אף רצונו העז להגיע לרומא, שבה אמור היה לקבל מידי האפיפיור החדש, אינוקנטיוס השמיני, את כתב מינויו הרשמי...״ [האינקויזיטורים. תחילת פרק שלישי]

 

[הציטוטים מ״האינקויזיטורים״, יז׳י אנדז׳יבסקי, עם עובד, תרגם בנימין טנא]

 

 

                                                    

יוֹמנסִפְרוּת 43. ״רְווּי דַּעַת״

כן, חזרתי אל ״השתקפויות בעין זהב״, ורַבּוֹת חֲזָרוֹתַי, ודחופות, גם אל הסירנות המכשְפות את כל בני האדם, תכשפנה אותם בשירתן הזכה, ושסביבן ערימה גדולה של עצמות, בני אדם נמקים, ולא הניחו לי המִלים רווי דעת, כי חשבתי על דעת בשיר, על דעת באמנוּת, וכמה מטרידה ומחרידה ערימה גדולה של עצמות סביב הסירנות והדעת, חשבתי, ודימיתי לי לרגע כמין ערימה גדולה של עצמות רובצת בפֶתַח הדעת באמנוּת.

וכשהסירנות תכשפנה את בני האדם בשירתן הזכה האם לא תכשפנה אותם גם בדעת, חשבתי, והאם קירקה האומרת לאודיסאוס ״אדם כי יקרב אליהן באין-דעת וישמע את קולן, לא יקבלו עוד אשתו וילדיו הקטנים את פניו בשובו הביתה...״ היא לא כאומרת לו מוֹת תָּמוּת, ואין כאן  לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. 

 

 

ויצירת הסִפרוּת ״השתקפויות בעין זהב״ חייבת להטריד [ואולי להחריד], כי דַּעַת האמנוּת בה, היא ב״קורים דברים, אבל אז הם חוזרים ונשנים״, והיא בעלילַת המִקרים הקורים, והיא בכמעט תיאור סוף העלילה [״במתקן דרומי אחד בוצע רצח לפני כמה שנים״] בתחילתה, והיא בכמעט גְּזֵרָה בסיפור, ובמין רטט-העתיד-לקרות, וברטט-הֲזָיוֹת ובטווס במין צבע ירוק מחריד, ובהֶרֶג הידוע בסוף הסיפור. 

ולרגע היה נדמה לי שהאמנוּת מכשפת את בני האדם, והיה נדמה לי ששירתן הזַכָּה של הסירנות מראָה את גודֶל כיסופיה של האמנוּת.   

 

ויֶשְנָה, כמובן, דעת התרגוּם. 

 

 

״...עונג יסב לו השיר ואחר יפליג רווי דעת״, משירַת הסירנות לאודיסאוס, ״אודיסיאה״, עמ׳ 212, תרגם אברהם ארואטי

 

״המכשפות את כל בני האדם...תכשפנה אותו בשירתן הזכה, וסביבן ערימה גדולה של עצמות, בני אדם נמקים, ועור עליהן הולך ומצמיק״ אודיסיאה״, עמ׳ 208 תרגם אברהם ארואטי

 

הציטוטים מ״השתקפויות בעין זהב״, קארסון מקאלרס, עמ׳ 9, 10, תרגמה ענת עינהר. 

 

 

 

                                                      

 

 

בוראךָ, בְּאֵר, בּוֹר [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

בשיחה שלנו אמר ישראל על ״הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה״ כי הִסתכלוּת מביאה לידי עבירה, ובחיים אתה צריך להסתכל, החיים הם עבירה, ודיברנו על ״ודע מאין באת מטִפָּה סרוחה״, כי טִפָּה סרוחה היא באדם, והיא טומאה, והם לא אומרים שהוא נולד בצֶלֶם אלהים, אמר ישראל, וכאן טִפָּה סרוחה היא תיאור מציאוּת שתמיד יש בה אי-שלמוּת וטומאה וטהרה. 

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים, שהוא הבורא שלך ובכל זאת באתָ מטִפה סרוחה, ואתה עומד לפניו בגלל חיים שהם עבירה, אבל הוא ברא את העולם הזה שיש בו חיים. 

ובדבר אחר, ״וזכור את בוראךָ, בְּאֵרְךָ זו ליחה סרוחה בּוֹרְךָ זו רִמה ותולעה...״, וחשבנו שבוראךָ הוא כמעט הבְּאֵר וכמעט גם הבּוֹר, וזה דיבור על הבריאה של אדם, נברא מליחה סרוחה. 

וישראל אמר כשיִתן דין וחשבון ידון במה שהגיע אליו מטפה סרוחה. 

אבל הדבר הסרוח נמצא גם בבוראוֹ. 

 

 

: ויקרא רבה (וילנא) פרשה יח סימן א (פרשת מצורע)

א [טו, ב] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יהיה זב מבשרו וגו', הה"ד (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך לעפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכו' ר' אבא בר כהנא אמר בשם רב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש ר' עקיבא מתוך פסוק אחד וזכור את בוראך, בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רמה ותולעה בוראך זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון, בימי בחורותיך, ביומי ט

 

מעט על חיים מעומעמים.

 

על חיים מעומעמים 

דיברתי אִתו על מחשבות מעומעמוֹת בכל יָמַי רצויות כל יָמַי, ועל חיים מעומעמים, וגם הם היו טובים לי, ונהיו מחשבותַי בהם דומות קצת למחשבות האמנוּת, אבל הרי לא רציתי את השוואַת האמנוּת לחיים אלא רק ראיתי בי את העֶרגה אל הלא-מושֹג. 

ומתעמעמת גם אי-השוואַת האמנוּת למציאוּת החיים כשנדמֶה שלמדתי מן האמנוּת במידה מסוימת את העֶרגה ההיא. אבל אני לא מנסה לברר לגמרי את היוולדוּת הערגה. גם את השפעת הרושֶם הנִשאר של הרישוּם אני לא יודעת לגמרי. בכל זאת, לפעמים נדמה לי שהרישוּם הִציל אותי. 

לפעמים נדמה לי שגם המחלות הִצילו אותי. היתה להן כמעט תמיד היכולת להשאיר מידה של אי-ידיעה ושל אי-הגעה. 

וכל הימים העם והארץ משאירים מידה של אי-ידיעה, והמלחמות כמו המחלות משאירות, וסוֹפֵיהֶן משאירים, וקְצוֹת העם לא נִראים, וכל דמוּתוֹ, ופרימַת דמותו, וההקרנות לא נִראוֹת, ומוֹת התאים הוא מתחת לעור העירוֹם, והִתחלקוּת פֶּרֶא בשֶקֶט התאים, ותדהמה מן הטומאה, והפגמים העמוקים והאהבה בהתגלוּתם בגוף לא כידיעה שלֵמה, והאושֶר בהִתגלוּתוֹ, והעצב בהִתפשטוּתוֹ עַד אי-ראִייה. 

והשֵמות, שֵמות גמורים, עַם, אֶרֶץ, מגדירים-גודרים את העם ואת הארץ, כידיעה גמורה על העם ועל הארץ ועל מידת אי-הידיעה ועל העִמעוּם, כאילו נועדו השֵמות לתת לנו מנוח. תמיד מנוחת השֵמות ואי-מנוחת הידיעה הלא גמורה והעִמעום. והאמנוּת, כל הימים, היא קצת כמו העוֹר העירוֹם שהוא בצֶלֶם אלֹהים ומדמֶה לו שיוכל להתקרב מאד אל אלֹהים, והאמנוּת מדמָה לה את מה שלא תגיע אליו, ואת הגעתָהּ עד אי-יכולֶת הראִייה, והייתי ליָדָה כמו בציפיָה גדולה. 

ואולי היו חיַי כחיֵי העוֹר העירוֹם, המנסה לזכור את מה שאליו לא יוכל לקרַב, ואת דִמיונותיו על הגעה אל מה שאין לתאר אותו. 

וכמובן, האמנוּת לא התעניינה בחיַי, והרישוּמים שלי לא התעניינו, ולא רציתי שיתעניינו בי, ודימיתי לי שיצליחו להגיע עד היותם רושֶם נשאר, עד כמעט היעלמוּתָם, אולי עד קִצָּם. 

וכתבתי במשך הימים על אודות הרישוּם, ודימיתי ידיעה גדולה על הרישוּם, ודימיתי שהמִלים והשֵמות יהיו כמין ידיעה על הרישוּם, אבל לא היתה בהן זַכּוּת הידיעה, והרי קיוויתי שתיאור הרישוּם יהיה זך.      

 

[עכשיו נדמה לי שימֵי ילדוּתי ותמוּנוֹת האמנוּת שראיתי אז מִזדככים בתוך המרחק, ולא דומה זוֹך תמונות האמנוּת לזוֹך האחר.]

 

 

פגיעה בגוף העירוֹם [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

האם הם אומרים שהוא זב מבשרו כי הוא לא זכר את בוראו ב״דַּבֵּר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יהיה זב מבשרו וגו', הה"ד (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך״ [ויקרא רבה], והזב מבשרו בפרשת מצורע, והזוֹב והצרעת הם פגיעה בַּצֶּלֶם, בגוף העירום, ופגיעה בצלם היא פגיעה באלֹהים, אבל אולי האיש שכח את אלֹהיו בגלל הפגיעה הזאת, אומר ישראל כשאנחנו מנסים להבין את הדברים הכתובים. וגם אלֹהים אשם, הוא אומר. 

וגם בברית מילה, הברית בין אדם ואלֹהים, יש פגיעה בצלם, הוא אומר, וצרעת היא קצת כמו ברית מילה הפוכה, פגיעה בצלם עם אַשמה ולא עם ברית. 

ואנחנו נמשכים לחזור קצת אל עניין הבושה, וכבר חשבנו על ראִיית הפגמים בעומֶק הגוּף, וכבר היה נדמה לנו שהבושה קשורה גם במוות שבו יהיה הגוף מוטל בהתגלוּת חומריו הנִטמאים. 

ואנחנו מדברים קצת על הכֹהן, מקורב לאלֹהים, היחיד המבין מהי צרעת, וההבנה היא על קדוּשה וטומאה, והכהן מְטַמֵּא את הנֶגַע, ״וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ״, ואני שואלת על ״וְטִמֵּא״, האם הנֶגַע אינו טמא בלי טִמִֵּא, וישראל אומר הכֹהן מגדיר את הטומאה, מגדיר את הנגע כטמא, ובלי הכֹהן התופעה לא מוגדרת כטמאה. והוא אומר עוד, טומאה וטהרה מוגדרות רק אם אתה משתוקק להיות בתוך העולם של טומאה וטהרה. אם אתה רוצה להיות בעולם של טומאה וטהרה. 

 

 

ויקרא רבה (וילנא) פרשה יח סימן א (פרשת מצורע)

א [טו, ב] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יהיה זב מבשרו וגו', הה"ד (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, תנן עקביא בן מהללאל אומר

 

ויקרא: ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ.  

 

אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ--זוֹבוֹ, טָמֵא הוּא.