״...וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב״ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]
אמרתי לישראל שהבנתי יותר כשלא ניסיתי להבין, כי כמעט ראיתי אז את אמירת הדברים כשירה, זה ליד זה בהגיון השירה, פִּשְרָם רק בהגיוֹנוֹת ובדִמיוֹנוֹת השירה, ורַעַד הפֵּשֶר רק שלהּ [ולא רצינו את פירושֵי הדברים כאיברֵי הגוף המזדקן],
אבל דיברנו על גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙, שאפשר שיִרָאוּ מן הגבוה עצמו, או הם נמצאים בגבוה ומשם הם יִרָאוּ. ומי יִרָאוּ, והשמים נמצאים בגבוה, וחשבנו השמים יִרָאוּ. כשאדם הולך אל בית עולמו. וגם באלֹהים יכלה להיות יראה, אף על פי שהוא ידע מהו מוות,
ועל כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ דיברנו ולא רצינו את פירוש בית עולמו כבית הקברות, אלא ראינו את בית עולמו כבית של העולם שלו, והמִלה עוֹלָם כמעט אומרת גם נעלם, וישראל הזכיר את האֵימָה של האַיִן כי חשבנו על היעָלמוּת העולם, על האַיִן המאיים, ועל המִלה העברית עוֹלָם האומרת שהעולם יכול להיות אַיִן,
והיה נדמה לנו שהבית כאן הוא הדבר שהאדם עושה, מול ההיעלמוּת של העולם,
ואחרי כן בכל זאת דיבר ישראל על בית הקברות שהוא בית ההיעלמוּת, והזכיר את אברהם שביקש מקום קבורה לשרה ויצר בית עולם לשרה ולו וליתר האבות והאמהות, יצר את הקשר לָעולם.
[ובגלל הולך, שיש לו יַעַד בית עולמו, הזכיר ישראל את לֵך לךָ שנאמר לאברהם, והיה נדמה לי שיש כאן ידיעת הכרח היעד, וחזרתי אחרי כן אל כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, ואל שְׁמֹר רגליך (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים, ואל עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא, שאמר קהלת, והסתכלתי שוב גם ב״בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי״, וב״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף״, וב״כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי-צָר״, ב״אֵיכָה״, כמעט כידיעַת הכרח. ]
קֹהלת יב: (ה) גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה