על חיים מעומעמים
דיברתי אִתו על מחשבות מעומעמוֹת בכל יָמַי רצויות כל יָמַי, ועל חיים מעומעמים, וגם הם היו טובים לי, ונהיו מחשבותַי בהם דומות קצת למחשבות האמנוּת, אבל הרי לא רציתי את השוואַת האמנוּת לחיים אלא רק ראיתי בי את העֶרגה אל הלא-מושֹג.
ומתעמעמת גם אי-השוואַת האמנוּת למציאוּת החיים כשנדמֶה שלמדתי מן האמנוּת במידה מסוימת את העֶרגה ההיא. אבל אני לא מנסה לברר לגמרי את היוולדוּת הערגה. גם את השפעת הרושֶם הנִשאר של הרישוּם אני לא יודעת לגמרי. בכל זאת, לפעמים נדמה לי שהרישוּם הִציל אותי.
לפעמים נדמה לי שגם המחלות הִצילו אותי. היתה להן כמעט תמיד היכולת להשאיר מידה של אי-ידיעה ושל אי-הגעה.
וכל הימים העם והארץ משאירים מידה של אי-ידיעה, והמלחמות כמו המחלות משאירות, וסוֹפֵיהֶן משאירים, וקְצוֹת העם לא נִראים, וכל דמוּתוֹ, ופרימַת דמותו, וההקרנות לא נִראוֹת, ומוֹת התאים הוא מתחת לעור העירוֹם, והִתחלקוּת פֶּרֶא בשֶקֶט התאים, ותדהמה מן הטומאה, והפגמים העמוקים והאהבה בהתגלוּתם בגוף לא כידיעה שלֵמה, והאושֶר בהִתגלוּתוֹ, והעצב בהִתפשטוּתוֹ עַד אי-ראִייה.
והשֵמות, שֵמות גמורים, עַם, אֶרֶץ, מגדירים-גודרים את העם ואת הארץ, כידיעה גמורה על העם ועל הארץ ועל מידת אי-הידיעה ועל העִמעוּם, כאילו נועדו השֵמות לתת לנו מנוח. תמיד מנוחת השֵמות ואי-מנוחת הידיעה הלא גמורה והעִמעום. והאמנוּת, כל הימים, היא קצת כמו העוֹר העירוֹם שהוא בצֶלֶם אלֹהים ומדמֶה לו שיוכל להתקרב מאד אל אלֹהים, והאמנוּת מדמָה לה את מה שלא תגיע אליו, ואת הגעתָהּ עד אי-יכולֶת הראִייה, והייתי ליָדָה כמו בציפיָה גדולה.
ואולי היו חיַי כחיֵי העוֹר העירוֹם, המנסה לזכור את מה שאליו לא יוכל לקרַב, ואת דִמיונותיו על הגעה אל מה שאין לתאר אותו.
וכמובן, האמנוּת לא התעניינה בחיַי, והרישוּמים שלי לא התעניינו, ולא רציתי שיתעניינו בי, ודימיתי לי שיצליחו להגיע עד היותם רושֶם נשאר, עד כמעט היעלמוּתָם, אולי עד קִצָּם.
וכתבתי במשך הימים על אודות הרישוּם, ודימיתי ידיעה גדולה על הרישוּם, ודימיתי שהמִלים והשֵמות יהיו כמין ידיעה על הרישוּם, אבל לא היתה בהן זַכּוּת הידיעה, והרי קיוויתי שתיאור הרישוּם יהיה זך.
[עכשיו נדמה לי שימֵי ילדוּתי ותמוּנוֹת האמנוּת שראיתי אז מִזדככים בתוך המרחק, ולא דומה זוֹך תמונות האמנוּת לזוֹך האחר.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה