יוֹמנסִפְרוּת 64. כשאני קוראת שוב את ״בשוכבי גוועת״ אני חושבת פתאֹם גם על הקריאה עִם ישראל בספר ״תהִלים״, כי אני חושבת על שְֹפַת הסִִפְרוּת, והשֹפה של וַארדַאמאן ושל דַארל ושל הילדים-נערים האחרים ב״בשוכבי גוועת״ היא, כמובן, יציר-רוחו של פוקנר וכך היא יכולה להיות שְֹפַת תודעה עמוקה ושְֹפַת-ההכרה ושְֹפַת גְּבָהִים של שירה, והמִלים ״הוא מתבונן בפניה השלֵוות, הנוקשות, נמוגות אל תוך הדמדומים, כמו החושך הוא מבַשְֹרוֹ של העפר החותֵם, עד שלבסוף נדמות הפנים כצפות עליו במנותק, בקלילות, כבבואה של עלה מת״ הן מִלּוֹתָיו של פוקנר, ולמה פוקנר נותן לנער-ילד את מִלותיו אלה, כי הוא לא נער-ילד אלא דמות יצירת-רוחו של פוקנר, והיוֹתה קיימת בגבהי השֹפה והרוח היא ממהוּת הסִפרוּת הזאת,
ואין בזה, כמובן, השוואה גדולה וגמורה למה שעשה כותב תהִלים אלא השוואת מין מעמד של הכותבים, המעמד של היכול לכתוב את שפת הילדים-הנערים גם כגבוהה, כלירית, בהיותה עמוקת-תודעה, והיא שפת הכותב, ושל היכול לכתוב ״...אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ. שָׁם פָּחֲדוּ־פַחַד לֹא־הָיָה פָחַד כִּֽי־אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי־אֱלֹהִים מְאָסָם״, השפה שהיא כמעט לאין חֵקר והיא יצירת רוּחוֹ, כמעט כעֶבֶד-רוחו. וסערה ודאגה וחרדה וגְנוּת ויופי נאמרים בשפות האלה, כמעט כעַבְדֵי רוּחָם של היכולים לכתוב.
[״בשוכבי גוועת״, ויליאם פוקנר, תרגמה רנה ליטוין, ותהלים]
*
"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה