כשאני קוראת ב״12 סיפורים״ של פוקנר נדמה לי שאני סומכת על הסִפְרוּת האחרת שלו, ״הקול והזעם״, ב״שוכבי גוועת״, ומחשבה על לְכַפֵּר צצה אצלי פתאֹם כאילו הסִפרוּת האחרת שלו מְכַסָּה קצת את הסיפורים האלה וגם מראָה אותם, אבל אני צריכה לחשוב על מין דבר שקוף יותר, אווירי, מראֶה לי עוד דברים. [ונדמה לי שחזרַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, מראָה גם היא].
*
נזכרנו ב״איזה תענוּג היה להם״ של אייזק אסימוב כשחשבנו על איזה תענוג יהיה לילדֵי-העכשָיו כשיחזרו ללמוד עם ספרים ועם מחברות, וחשבתי גם איזה תענוג יהיה להם כשיקראו לִמקום-התענוּג ״בֵּית סֵפֶר״ ולא ״מִסגרת״.
וכמה תקווה היתה בי כשחשבתי שהילדים האלה יֵלכו אל בתים של סֵפֶר ולא אל מִסגרות.
*
פִרחי יסמין סמבק נושרים בשקט ואני שמה אותם בבית כאילו יישָמרו עוד קצת חייהם עִמי בבית.
[״12 סיפורים״, ויליאם פוקנר, מאנגלית רחל פן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה