שוב ״יומא״, והשפה השלמה,

שוב ״יומא״, והשפה המוחלטת, וההתחלה המוחלטת, ״שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול״, והיא כמו אומרת היה גם דבר לפני ההתחלה, כמו יודעת על מה שהיה לפניה, וכך התחלת ״נדרים״, ״כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירוּת כנזירות״, וכך התחלת ״כלאיים״, ״החיטים והזונין, אינן כלאיים זה בזה״, ועוד במסכת יומא ״...אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין״ ו״אם רגיל לקרות, קורא, ואם לאו, קוראים לפניו״, ו״הרואה כוהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפים, הרואה פר ושעיר הנשרפים, אינו רואה כוהן גדול כשהוא קורא״, ו״מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. רבי מתיה בן חרש מתיר״, ו״אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, בשפה המפליאה.  והכהן הגדול, והשעיר הנשרף והשעיר המשתלח, והאכילה מחצר-הכבד של הכלב, כמו דְּמוּת-החיסוּן, והנברשת שעשתה הילני והטבלה, אינם כמין דמויוֹת נוֹצָרות בשפה אלא השפה הזאת בשביל הבעַת ממשוּת. 

ביום הכיפורים הזה קראתי שוב ב״יומא״ וקצת ב״כלאַיִם״, ובימים לפני יום הכיפורים שמעתי זיכרונותיהם המצערים של טייסים ממלחמת יום כיפור, וקראתי שוב את ״בלבב ימים״ של עגנון, והיה נדמה לי שצָרוֹת ומעשים מסופרים ב״בלבב ימים״ שחקו קצת את צָרוֹתינו.