רישוּם של בְּנִי מימי נעוריו כמעט מפליא אותי, וכמעט לא מפליא כשאני חושבת על שיחה עם ישראל על אחת-עשרה מִצְווֹת במִדרש שהן בעצם תכונות של אדם, ואני חושבת על מִצווֹת הרישוּם ועל איזו ידיעַת בְּנִי את מִצווֹת הרישוּם, ונדמה לי שכמעט לא נבדלו מִצְווֹת הרישוּם מתכונותיו.
האם יהירה הרגשַת הידיעה על הרישוּם, הרגשת ידיעַת מִצווֹת הרישוּם. והרי הרישוּם, שהוא גם כרעיון נשאר, כרֹשֶם, כאילו מכריח את היוֹת הידיעה כרֹשֶם.
עכשיו נדמה לי שבדברים של ליאונרדו דה וינצ׳י על הקַו שאינו קיים בטבע, שהוא הפשטה, כמעט נאמרו גם דִברֵי המִדרש על אחת-עשרה המִצווֹת, שהן, בעצם, תכונות בני אדם. כל המִצווֹת והאיסורים בקַו המופשט, וכמה קשה לשמור עליהם.
ואני שבה אל הרישוּם הזה של יוזף בּוֹיס, שכמעט רוצֶה להיות רֹשֶם הרישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י, רֹשֶם הקַו של דה וינצ׳י שהוא גם מין רֹשֶם ״חתונת״ המדע והאמנוּת, אבל רוצֶה גם את היוֹתו רֹשֶם של רעיון שלו, של אמוּנוֹת שלו, וכאילו עומד הרישום הזה להיבחן בזמן קצר, לא במאות שנים, וכאילו יכול להתפוגג, אבל תכונותיו רַבּוֹת ונדמה לי שלא ישָכחו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה