על ציורי הפרחים של ילדותי:

*

 

בעצם, חשבתי, לימוּדֵי הציוּר שלי התחילו באותן שַבָּתוֹת של יְמֵי ילדוּתי כשהייתי מציֶרת על ניירות הפוליו של אבי את ציוּרֵי הפְּרָחִים. והרי כבר היתה בהם בַּקָּשַת איזו אמת, ואולי גם אמוּנה בצמיחת יְפִי הציוּר מן האמת. וכאילו קַל היה לחשוב על אמת הפרחים המצוירים בבקשת הדמיוֹן שלהם לפרחים עצמם, לפרחים החיים, ובכל זאת, במחשבה הילדוּתית שדימתה לה שתיצור יצירַת אמנוּת ממש היתה גם השאיפה אל מעֵבֶר לדמיוֹן דמוּת הפרחים המצוירים לפרחים עצמם, אל הִתעלוּת האמנוּת, אל מה שהמחשבה הילדוּתית כבר דימתה לה כנִשֹגב, ואל מה שהרֶגֶש הילדוּתי הרגיש כמרוֹמֵם אותו מעל כל רגש אחר. ציוּר הציניוֹת הזה של ימי ילדוּתי צולם זמן רב כל כך לפני שנִזרקו כמעט כל ציוּרֵי הפרחים ההם, כשדימיתי לי שמחשבוֹתַי נִהיו טובות ממחשבוֹת הילדוּת. 

[בתמונות: ציוּר ציניוֹת מימי הילדוּת, ורישוּם מימי הלימוּדים אצל שמעון אבני]