עזבנו קצת את קֹהלת והלכנו אל שבע ברכות [וגם שאלנו קצת על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, ועל הכתובה שהיא חוזה, ושאינה שואלת על אהבה, כי הכל זמני] וראינו ב״בָּרוּך אַתָּה יְהֹוָה אֳלֹהֵינוּ״ את הברכה המוסיפה דבר, המצביעה על חיסרון, האומרת שלאלֹהים יש חיסרון. וב״מלך העולם״ חֶסרון המוחלט, כי העולם סופי, ואז המלך סופי. ובכל ברכה גם מין ערמומיוּת, אמר ישראל, כי המברך מחליט מה חסר למבורך. וכאן, אמר עוד, בברכה ״אלֹהינוּ מלך העולם״, אנחנו גם מחליטים שאתה אלֹהים שלנו.
והגענו אל עניין התחלת זמן אחר אצל נֹחַ, כשהמשכנו אל בורא פרי הגפן, המבדיל בין זמן לזמן, והתחלת הזמן האחר אצל נֹחַ כשהוא נוטע כרם ושותה יין, ויש אצלו הגדרת זמן רחוק מזמן הבריאה, אמר ישראל, והוא הזמן הבטוח ביותר שיש לאדם, כי הוא אחרי הקשת בענן והברית בין אלֹהים והאדם, התחייבות אלֹהים לאי יכולתו להביא שוב מבול לעולם [וההתחיבות חזקה אבל גם חלשה כי יזדקק לקשת שתזכיר לו אותה, את הברית בינו וכָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ], ובזמן האחר הזה יהיו בני נֹח כמעט כדבר הפוך מ״בְּצַלְמוֹ״, אמר, כי כאן פעם ראשונה של תולָדוֹת שיקבעו המשך גדול והיכן יתהלך האדם המתוקן, של אחרי המבול [וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ].
ודיברנו עוד על וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, כבר לא לחם מן האדמה אלא יין. והאדמה שהיא מן הבריאה עומדת מול הזמן ונאבקת בו, אמר ישראל, אבל נֹח נטע כרם, לא כמו אלֹהים שנטע עצים, וכשנֹח קילל את הנכד שלו, את הזמן העתידי, הכריח את אלֹהים להשתתף בקללה [אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ].
והיין מסמל את עֵת לכל חפץ.
[בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵ-ינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת (לָנוּ) עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל (עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה