[בימי השבתות במשך שלושה חודשים הייתי הולכת לקורס רישוּם מוֹדל ב״קורקורן סקול אוף ארט״, והייתי רואה בדרך את המגנוליוֹת בגן של הבית הלבן, וכאילו יכולתי להתקרב אליהן, ורק עכשיו חשבתי שאז, במקום הזָר, בחרתי ברישוּם, שילווה אותי תמיד.] 

״האם יכול הרישום להמשיך ולספק לעצמו את משמעויותיו? בשאיפתו  המתמדת לצורות חדשות הוא ממשיך להתגעגע גם לישנות, אבל גם רוצה כל כך לבטל את רוב האפשרויות, לזלזל בחשיבות רעיונותיו שלו, להימשך אל היפוּך מחשבותיו, ואפילו אל מה שנמצא מחוצה לו, למרות טענתו הגדולה לעצמאוּת. 

בזמן העבודה על הרישומים נאחזתי גם במחשבותַי על מִלותיהן של יצירות סִפרוּת  מסוימות, והיה נדמה לי שהן כמעט התמוגגו אל תוך הרישומים [מתערוכת רישום בגלריה "מבט" ב-2004]. 

היה נדמה לי אז, כשעבדתי על הרישומים, שנִשמת הרישום כבר הכירה את כל הזמנים, גם את אלה של העתיד, ושגעגועיה אליהם היו התִזכורות המתמידות, הדומות לאור המגדלור המנצנץ תדיר ומראֶה למֶרְחֲקֵי המים את מְקום החוף.                                                                                             תזכורות העתיד היו, כמובן, מושכות את הלב כל כך, ולפעמים, כשהרישומים דימו לעצמם שהגיעו לשם, הם יכלו להסתפק בכך לזמן מה. משהו מדִמיון ההגעה כבר הובַע בהם. ואחרי כן כבר יכלו להרגיש  שזיכרונות העתיד שלהם התקיימו בדיוק כמו זיכרונות העבר. ולפעמים, כשדימו לעצמם את עתידם שלהם, דימו גם את קיצם. בהִשְֹתרעוּתָם השלֵמה על משטחֵי הנייר הם ראו אותו, לא כאסון המצפה להם, אלא כמין הגעה אל קצה היקום. הם דימו לעצמם ששם יִראו עוד איזה דבר שלא ראו מעולם. [מתוך ״על אודות הרישומים״, רישום מתכסה ברישום, הוצאת כרמל]