הרי אחת ממִגבלוֹת הסִפרוּת היא הֱיוֹת רוב דמויוֹתיה דמויוֹת בני האדם, וכשנאבוֹקוֹב מגדיל כל כך את עניין הזיכרון הוא כמעט עובר מדמויוֹת בני האדם אל מה שנראֶה כערטילאי, והרי הסִפרוּת עצמה שואפת להיות כמעט ערטילאית, אני חושבת כשאני קוראת את הסיפוּרים הקצרים המוקדמים שלו וכשנדמה לי פתאֹם שהיה מוכרח למאוס קצת בדמויות בני האדם ובעלילותיהן, וכך, ב״אדה, או החֶמדה״, גודֶל עניין הזיכרון והפְּניוֹת אל יצירוֹת הסִפרוּת ואל ענייני הבוטניקה והפרפרים והחרקים ואל חזרוֹת הדימויים כמעט מבטלים את הצורך בבהירוּת עלילוֹת הדמויות. הסִפרוּת שלו כבר כמעט לא רוצה את הידיעה הגמורה של העלילוֹת האלו.
ואני חוזרת לקרוא עוד ב״אדה״, לראות עוד את לא-עלילוֹת-הדמויוֹת.
כשאני קוראת את ״מסַפּרים כי בתחילת העבודות בִקשו האֵלים להראות באמצעות השלטון הרומי את כוחם ואת עוצם ידם. הציפורים אישרו אמנם את פינוי המקדשים אך לא נתנו את הסכמתן לפינויו של מקדש טֶרמינוס. מעוף הציפורים התפרש כך:...״ ב״ראשיתה של רומא״, מתרווחת אצלי קצת המחשבה בגלל האֵלים והציפורים. .
[הציטוט מ״ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר״, טיטוס ליוויוס, תרגם משה ליפשיץ, הוצאת כרמל]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה