עוד מ״על אודות הרישומים״
ומשהו על הציווּיים של הרישוּם. הציווּי הישן, לא להראות את מה שכבר ידעתי, היה מחמיר ומתעתע כאחת, ובכל זאת הוא היה דומה למצפוּן הרישום, שבעיניו הצגת הידוע היא מעשה ראווה ורמייה. נדמה לי שהרגשַת התעתוע, ובעצם ההרגשה שהיה קשה לדעת לגמרי מהו הידוע האסור, היתה מתפוגגת בקלות כשהראווה והרמייה נהיו ברורות מאד.
אבל הצגת מה שכבר היה ידוע היתה לא רק מעשה ראווה, אלא גם המעשה המוביל אל כישלון הרישום, שנהיה קל מדי, לא חותר אל עוד חקר, וכמעט נהנֶה מדי ממה שהשיג בקלות.
בתוך רמיית הצגַת הידוע היתה, כמובן, מבצבצת תמיד הקַלוּת הזאת, שקַל היה לזהות אותה, ושהיתה תמיד מבשרת הרעות הראשונה. היא נהיתה כה דחויה אז, כשזוהתה, עד שההתרחקוּת ממנה אל דרך הישר היתה יכולה לרומם את הרוח.
כמובן, הצגת הידוע יכלה להיות מפתה מאד, מפני שהיה בה דבר נלמד, שלכאורה יכול לחזור ולהופיע כחדש. ותמיד היא נכשלה. הייתי כמעט אסירת תודה לרישומים על שהיו מראים במהירות את כישלונותיהם, כאילו היה מטִבעם להיות ישרים, לא להסתיר את המעשים הלא ראויים. אולי באמת רק למדתי לזהות בעצמי את כישלונותיהם, אבל הִרגשתי שהיתה זאת יכולתם שלהם.
[מ״על אודות הרישומים״, רישום מתכסה ברישום, הוצאת כרמל. עריכה דבורה חיץ.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה