פתאֹם ״לאן?״ של פייארברג, ואיזה זיכרון קלוּש אצלי על התָלוּש, וזיכרון קלוּש על סִפרוּת לא מפותחת דיה, ועכשיו, בקריאה פתאֹם, קלישוּת הזיכרון לנוכַח היצירה כתיאור זיכרון, כדרך ידועה בסִפרוּת המפותחת, ״כמו מתוך הערפל הנני רואה את תמונתו הנוגה, מתוך העננים השחורים אשר כסוהו בחייו ויקדירו את הודו בהמון אגדות הבל וצללי תוהו...הבה ואציב לו ציון!...סִפורים רבים ספרה לי אמי בילדותי...ונורא מכל הסִפורים היה הסִפור על דבר נחמן המשוגע...״, ואל נוכח הבעוֹת השפה החזקות, ״הנה זה הוא העולם, אלה הם החיים, והוא לא הרגיש ולא ידע עד הנה״, ״וכמו יתרונן בעצב על השדות הנובלים המתים...״, ״...הסִפְרוּת מרפרפת כמוהו הוא״, ״...כל שיחו והגיגו, חלומותיו, שאיפותיו ותקוותיו, המה החֳרָבות הנכחדות והרוחות הנשכחות״.
ואמנם כאילו נִתלשות כמה מן ההבעות, נִתלשות מן הסִפרוּת, במין צורֶך להצהיר הצהרות דחופות, אבל יציבוֹת הן הבעוֹת הסִפרוּת החזקות העומדות כנגדן.
בתוך הזיכרון הקלוש אני לא יודעת אם ראיתי משהו מן הדברים האלה לפני שנים בימי לימודֵי הסִפרוּת בירושלים, ואני מצטערת עכשיו על פייארברג, שמת ממחלת השחפת בהיותו בן עשרים וארבע שנים.
*
לרגעים נדמה לי שהסִפרוּת עצמה ב״אביב בפְיאלְטָה״ של נאבוֹקוֹב היא כזיכרון, אותה ידיעה-המצאה-אַשְלָיָה, אותה אֱמוּנה-מעט, אותו זיוּף-מעט, ״אותו צל ערביים ארוך של האמת״.
״בחזרה אל העבר, בחזרה אל העבר, כשם שעשיתי בכל פעם שפגשתי בה, חוזר על כל מהלך העלילה...״, אומרת יצירת הסִפרוּת הזאת, וכמעט מתארת את עצמה.
וב״אדה״ תופח עניין הזיכרון, כהפרזה, כמעט כהפרזַת משֹאַת נפש של נאבוקוֹב. וכמעט מתבטלת ההִכָּסְפוּת בתוך ההפרזה.
[הציטוטים מ״לאן?״, מ. ז. פייארברג, הוצאת ״כנסת״ תל אביב, ומ״אביב בפְיאלְטָה״, תריסר רוסי, ולאדימיר נאבוקוב, מרוסית נילי מירסקי, הספריה החדשה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה