יום ראשון
הביטוי ״קריאה של יצירת אמנוּת״ [כגון ״קריאה״ של ציוּר] מנסה כנראה להביע הִתעמקוּת של המחשבה יותר ממה שיש בהִסתכלוּת, בהַבָּטָה ובהִתבוננוּת, שיש בהן פעולות השֵֹכֶל, הנביטה וההבנה. עמוקות מאד בעינַי ההסתכלוּת, ההבטה וההתבוננוּת, שהן בפנימיוּתה של המחשבה ואין להן גבול.
יום שני
אנחנו מדברים על קָרָא בספר בראשית, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, על לקרוא שֵמוֹת, שהוא להגדיר, לסגור בגדֵרוֹת. ואנחנו חושבים שמול ה״קריאה באמנוּת״ עומדות ההסתכלוּת, ההבטה וההתבוננוּת שאינן גודרות דבר.
יום שלישי
״כאשר הושלמו מעשים נצחיים אלה, כינס רוֹמוּלוּס את צבאו...וערפל סמיך כיסה את רוֹמוּלוּס בן רגע והעלימו מעיני אנשי האספה. מאז לא היה לרוֹמוּלוּס זֵכר בין בני תמותה״.
כמו בציוּר ״מִשְכָּנָם של הנִצחיים בקֶרֶב נחלים והרים״, כך בכתיבת ההִסטוריה של ליוויוס ״הנצחיים״ ו״ערפל סמיך״ הם עובדות. יופיָהּ של הכתיבה תלוי בהן.
[״ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר״, טיטוס ליוויוס, תרגם משה ליפשיץ, הוצאת כרמל]
[״משכנם של הנצחיים בקרב נחלים והרים״, wen po-jen 1502-1575 ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה