הסיוּם [2]
"...אבל הוא גמור מפני שאתה משתעמם או שלפעמים אתה גומר לפני שאתה משתעמם?
אני חושב שבדרך כלל אני משתעמם לפני שאני גומר. זה קורה כשאין רעיונות נוספים להעלות בציוּר, כשאין יותר אנרגיה לארגן דברים מחדש,...ואז, אני חושב, הציור הוא כפי שהוא." מתוך ראיון עם ג'ספר ג'ונס [מראיין דיוויד סילווסטר. קטלוג של מוזיאון תל אביב לאמנות 1991].
הוא פשוט מפסיק לצייר. הוא לא חושב על הסיוּם, על המכריע שבו, על המזעזע שבו, על המתבטל, על שיברון מה שכבר נאמר או על האור הנוגֵהַּ לבסוף. וכמובן יש לו כל מיני פיתויים במשך העבודה אבל אין לו בעיית פיתויֵי הסיוּם. הוא רק מפסיק לצייר. זה לא עניין גדול בשבילו.
אבל כמה קשֶה הסיוּם לסיפוּר הקצר. כמה הוא שואף בדרך כלל להשיג את מה שמסוגל הסיום לעשות. אמנם הוא עלול לפתות אותו מדי, אבל הוא גם יכול להיות הגבול הסופי הברור בינו ובין מה שאינו הוא, והסיפור הקצר יודע שיוכלו להיות בו קצֵה הדברים הנכספים כל כך, ההבהרה האחרונה של תכליתָם וההִתעלוּת אל כמעט קיוּם חדש. הוא כמעט לא יכול לוותר על כל זה. זה יכול להיות כמעט הריחוף שלו.
וכל כך קשה לו פשוט להפסיק, בלעדיו. להרגיש לגמרי גמור. כמו דבר ממשי לגמרי בתוך העולם.
כדבר צפוי אני חושבת שוב על ״סיוּם הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום...״ של דונאלד בארתֶלמי, כי כמעט מעֲלַת הסיוּם כאן, החמקמקוּת. היא כמעט לא תתיר להשיג אותו.
[הציטוט מ״הגולם״, דונאלד בארתלמי, חיי עיר, מאנגלית משה רון]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה