על וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה, ועל למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

       

בגלל ״שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י״, בגלל חיסרון תמיד, אי-סיפוק, היה צריך למנוע את לִבּוֹ מכל שמחה והיה צריך להיות חסַר נחת, ולא עשה זאת, אמר ישראל, כי בשמחה יש סיפוק כלשהו. והוא הכיר גם את החיסרון, גם בזמן השמחה. תמיד שִמחה וסָפֵק. 

ועל וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה אמר המדרש ״ופיניתי כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו״, כי השעה היא הקובעת. מתי להשתמש בחוכמה ומתי לא להשתמש בה. וכך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו. בשעתו, בזמן שצריך ללמוד, ובשעתו, בזמן שצריך לשכוח, כשהתורה לא רלוונטית. 

כי צריך לבטל את קיום התורה בשעתו, אמר ישראל, כי בזמן מסוים היא לא מתאימה, ודווקא ההֶעְדֵר שלה הוא הפיתרון. 

 

[אחרי כן חשבתי על דימוּי הספל במדרש, כי היה קצת דַּל בעינַי, והיה נדמה לי שלמען גודֶל עניין השעה הזניח המדרש את הדימוּי.]

[קהלת (ט) וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי: (י) וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי: (יא) וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ: (יב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ

 

:

קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

א (יא) ופניתי אני לראות חכמה, ופניתי, ופיניתי כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו,]