יוֹמנסִפְרוּת 22. כשאני קוראת ב״חייו והשקפותיו של החתול מור״.

 

מחשבה פעוּטה או לא פעוּטה כשאני קוראת ב״חייו והשקפותיו של החתול מור״. דַּפֵּי הביוגרפיה של החתול ודפי הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר, המוזיקאי, מתעתעים בי לרגעים, לחשוב שהם דבר אחד, עד שאין לי צורך לדעת ברגעים הנעימים האלה אם אני קוראת את מִלּוֹת החתול או את מִלות הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר, ובעינֵי רוחי שווים בערכם כל הדפים האלה בעינֵי היצירה עצמה, כצורֶך היצירה עצמה, ואני מושפעת פתאֹם גם מן השְֹחוֹק המעורבב של ״לשְֹחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השֹחוק ששֹחקה מִדת הדין על אלישבע בת עמינדב...״ שבמדרש ״קֹהֶלֶת רבה״, ובדפי החתול, כמעט בעינֵי רוחי, כל המידות של היצירה, גם מידת הדין בהם, והשֹחוק שלהם מְהוֹלָל, מעורבב, והרי בו מידת הדין והמידות האחרות. והוא כמו ערבוּב דפי היצירה.

ונדמה לי שעוד יִמָּשכוּ מחשבותַי ודמיונותַי, לא-מוסברים, בהמשך הקריאה. 

גם מחשבותַי על התרגוּם היפה. 

 

 

״חרד – בלב רועד, מוסר אני לעולם דפים אחדים של חיים, של סבל, של תקווה, של געגועים -...״ [דברי פתיחה מאת המחבר. ברלין, מאי (-18). מור.״] 

 

[״חייו והשקפותיו של החתול מור״, א.ת.א הופמן תרגם מגרמנית רועי כנען, הוצאת אפרוח]  

 

 

[קֹהלת פרק ב: (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל...

קֹהלת רבה (וילנא) פרשה ב:

ב ד"א לשחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב...]

                                           

 

אנסֶה בדברי תורה ואנסה בדברי מינוּת [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

וכמעט אין הבדל בין דברי תורה לדברי מינוּת כשהמדרש מעמיד אותם זה ליד זה על אותו מישור, אמר ישראל על ״אנסֶה בדברי תורה ואנסה בדברי מינוּת״, בשניהם דִבְרֵי, והם נראים כמעט שווים, ואי אפשר לומר בבהירות שדברי תורה עדיפים. 

ובכל זאת, אנוסה, אברח מדברי מינוּת לדברי תורה, כי אצל חז״ל תמיד דברי תורה עדיפים, אבל הם גם מעִזים להשוות לגמרי לדברי מינות. לדברי כפירה בתורה. 

והוא אומר אנוסה, כי אין לו תשובה לדברי מינות. ללומדי התורה אין כאן תשובה לכופרים, אמר עוד ישראל, ולכן גם התורה הֶבֶל. וכך, ב״וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל״, בעצם, הוא לא רואה בטוב, אלא רואה הבל, כי רק בריחה ממינות כאן, ואי-ידיעה על מה לראות בתורה.  

 

 

[קהלת פרק ב 

(א)         אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל: (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:

 

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

[א] אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה, ר' פנחס ור' חזקיה בש"ר סימון בר זבדי, ר' פנחס אמר אנסכה ואנסכה אנסה בדברי תורה ואנסה בדברי מינות, אנוסה מדברי מינות לדברי תורה, וראה בטוב בטובתה של תורה, והנה גם הוא הבל]

 

עוד על ״ציטוּט״ טקסט בתוך טקסט ועל שינויים ועִרעוּר הידיעה [2]

כשדמויות ב"איליאדה" מוסרות באופן מדויק כל כך את דבריהן של דמויות אחרות הן כמעט יוצרות ציטוּט של טקסט בתוך טקסט, ובתוך מרחבי הכתיבה הגדולים נהיים הציטוטים המדויקים לקולות הדהוּד כֹה חזקים של מה שכבר נכתב ושל יציבוּת המרחבים. וכל כך שונה האופן שבו נמסרים דברים בספר "בראשית", הנשען על הצמצוּם ועל השינויים שבתוך הצמצום, ובעוד יציבוּת הציטוטים ב"איליאדה" מעניקה לנו גם את הרגשַת יציבוּתנו שלנו, מערערים השינויים של ספר "בראשית" את הרגשת הידיעה שלנו ["ותצחק שרה בקרבה לאמֹר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדונִי זָקֵן" "ויאמר יהוה אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר, האף אמנם אלד ואני זקנתי"]. השינויים האלה, המטרידים את מחשבותינו, גם יכולים להזכיר לנו שספר "בראשית" לא יאפשר לנו את ההרגשה הדומה להִצטרפוּת אל עולם האֵלִים והמלכים שמאפשרת ה"איליאדה". 

חזרתי אל הדברים האלה כשניסינו להבין את ״הָיָ֞ה הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר:(ב) קַח־לְךָ֘ מְגִלַּת־סֵפֶר֒ וְכָתַבְתָּ֣ אֵלֶ֗יהָ אֵ֣ת כָּל־הַדְּבָרִ֞ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֧רְתִּי אֵלֶ֛יךָ עַל־יִשְׂרָאֵ֥ל וְעַל־ יְהוּדָ֖ה וְעַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם... וַיִּכְתֹּ֨ב בָּר֜וּךְ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֗הוּ אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֧י יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלָ֖יו עַל־מְגִלַּת־סֵֽפֶר״, כי לכאורה יוכל הכתוב בספר לשמור את הדברים שדיבר אלֹהים, אבל יהיו בו שינויים ועִרעוּר [״וַיִּכְתֹּ֨ב בָּר֜וּךְ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֗הוּ], וגם הכתיבה השנייה, ״וַיִּכְתֹּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֔הוּ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֛ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וְע֨וֹד נוֹסַ֧ף עֲלֵיהֶ֛ם דְּבָרִ֥ים רַבִּ֖ים כָּהֵֽמָּה״, מראָה לנו את היוֹת הספר שייך לשינויים ולעִרעוּר הידיעה בתנ״ך כולו. 

 

וחשבנו שאולי האיליאדה מערערת מעט את הידיעה שלנו דווקא בהיותה כמרחבֵי ארץ גדולה, כשאיננו יכולים לזכור את כל הפרטים הרבים המופיעים במרחבים.

 

 

 ["ותצחק שרה בקרבה לאמֹר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדונִי זָקֵן"    

  "ויאמר יהוה אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר, האף אמנם אלד ואני זקנתי"

 

״ ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק״. 

ְודברי העבד: ״לח אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי.״]  

 

 

                                               

זִכְרוֹן אמנוּת 9 משהו עם אפרים בן יקיר

פחדתי שתעשי משהו וירטואוזי, הוא אמר כשהראיתי לו את הרישוּמים האחרונים. שתעשי קווים וירטואוזיים, הוא אמר. הוא אמר שהוא רגוע עכשיו, כשהוא רואה אותם. 

תלינו אותם לא ממוסגרים על קירות הגלריה, חשופים כל כך, ואמרתי שלא נעשה פתיחה של תערוכה, והייתי עייפה מאד, והוא הכין לי כריך עם גבינה, ולא באתי אחר כך בימֵי התערוכה, רק היינו מדברים בטלפון וצוחקים. זאת היתה התערוכה האחרונה שלי, ובאתי אליו עוד פעם אחת, אחרי כמה שנים, ומצאתי אותו במסעדה שהיה הולך אליה, והייתי חולה באותו יום והוא הזמין תה ועוד משהו בשבילי, והזכרתי לו שאמר בפתיחה של התערוכה הראשונה שאם לא ארשום עוד ולא יהיו לי עוד תערוכות אהיה כמו חוקר טבע שגילה זבוב אחד באפריקה, וצחקנו. 

עכשיו חשבתי כמה שימח אותי הפחד שלו מקווים וירטואוזיים. 

הנחש ו"דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙" [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

התחיל מלִבּוֹ ולא משִֹכלוֹ, בפנימוֹ, ולא בהכנעַת העולם, לא במחשבה שבשכלו ובחוכמתו האדם שונה מכל יצור אחר, אמר ישראל על דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙, הקודם לדיבור על החוכמה. ומיד קראנו את ״לפי שהיתה חכמתו של נחש יותר, כך היתה מכתו לפי חכמתו שנאמר (בראשית ג') והנחש היה ערום מכל חית השדה...״, את הגדרַת הנחש, לא-אדם, דרך חוכמתו. ומַכָּתוֹ לפי חכמתו, מכתו גדולה מפני שהיה משוכלל, ערום מכל חית השדה.

והוא, הערום, החכם, הקרוב ביותר לאדם, דיבר עם האִשה והביא לשינוי אצל האדם, גרם לאדם להבין את מקומו, ואז האל נאלץ להוציא את האדם מגן עדן, אמר ישראל. 

ועוד אמר על בעלי החיים בפרק א׳ בבראשית, הקודמים לאדם, הנוצָרים בלי הצורֶך בו, אבל נוצָרים בפרק ב׳ בבראשית על מנת להוציא את האדם מבדידותו, והיחס שלהם ושל האדם כבר שונה. הם נועדו להזדווג עם האדם. והנחש קרוב לאדם מכולם. והמִדרש אומר שחוכמתו של הנחש כחוכמתו של האדם. 

וחשבנו שמה שנראֶה לטובתן או לרעתן ב״יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן, שהרבו לטובתן משה ושלמה, שהרבו לרעתן דואג ואחיתופל״ יכול להתברר כלא לגמרי נכון.      

 

 

[קהלת טז) דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת: (יז) וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ: (יח) כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב:]

 

[

קהלת רבה (וילנא) פרשה א

תני בש"ר מאיר לפי שהיתה חכמתו של נחש יותר, כך היתה מכתו לפי חכמתו שנאמר (בראשית ג') והנחש היה ערום מכל חית השדה לפיכך הוא ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה, יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן, שהרבו לטובתן משה ושלמה, שהרבו לרעתן דואג ואחיתופל, יש שהרבו גבורתן לטובתן, ויש שהרבו גבורתן לרעתן, שהרבו לטובתן דוד ויהודה, שהרבו לרעתן שמשון וגלית, יש שהרבו עושר לטובתן ויש שהרבו לרעתן, שהרבו לטובתן דוד ושלמה, ושהרבו....]

                                              

 

 

מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן, ואילו המדרש אומר בְּעולם הבריאה יש אפשרות לתיקוּן [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

דבר שהיה לא מִתבטל, ובכל זאת ישנה בתנ״ך ו׳ ההיפוך, והיא מחזיקה את העבר ואת העתיד. היא מתקנת, כי היא מלמדת שעבר ועתיד יכולים לחיות בכפיפה אחת, כלומר, התורה אומרת יש אפשרות לתשוּבה, אמר ישראל, ועל חשבון הקב״ה כמובן, כי רעיון התשוּבה אומר אפשרות של תיקון. זה תיקון בניגוד לשלמוּת של הקב״ה. והמדרש אומר ״בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול לתקון ומי שהוא מתוקן יכול לעוות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות״, והעולם הזה הוא ההווה, הוא לא בא, והוא מסתכל לעבר ולא לעתיד, ועתיד לבוא, מה שיבוא, וחז״ל כאן לא יודעים מתי העתיד לבוא, ובעולם הזה שלהם נהפכו דברי קֹהלת, בעולם הזה אפשר לבחור, והם מדברים על מי שהוא מעֻוות ומי שהוא מתוקן, אדם. והיכולת לתקן ולעוות מיַתרת את אלֹהים. כלומר האדם יכול להחליט מה מתוקן ומה מעֻוות. ואילו לעתיד לבוא, שבו מי שהוא מעֻוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות, הדברים בהירים, מוחלטים, ואין בו בחירה. 

האם כדאי לשאוף לעתיד לבוא? הרי יש פה מוחלטוּת, כאילו עולם שלם [שאין בבריאה], אמר ישראל, אבל המוחלטוּת מביאה גם לפסימיות. גם בשָלֵם יש פגימוּת כי אין בו אפשרות לשינוי. ואילו בעולם הבריאה יש אפשרות לתיקון. 

והיה נדמה לנו שהאמירה עצמה על שתי האפשרויות מספקת את המדרש. 

 

[קהלת פרק א 

(טו) מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת]

 

[רות רבה (וילנא) פרשה ג סימן ג

ג אמר (קהלת א') מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול לתקון ומי שהוא מתוקן יכול לעוות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות, וחסרון לא יוכל להמנות, יש מהרשעים שמזדווגין זה עם זה בעולם,]

                                           

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 21 חזרה אל ״לשוטט בגן עדן״

 

הצצתי שוב בסיפוּרים האלה של סם שפרד, וכאילו נזרקתי מים סוער של ״שיקויי השטן״ אל חוף שקצהו ברור ובהיר, ושהשוטטוּת בו קלה, ומה שנדמֶה בו כגן עדן אין בו ההִתהלכוּת של אלֹהים, ובכל זאת התהלכתי בסיפורים שוב, וכאילו התרחב החוף הבהיר, ויכולתי לראות את הטוב והנֶחמד להַשְֹכִּיל, את הנוצָר מבהירוּת החוף ואת המגלֶה את אי-ידיעת גודלו. 

 

״עלילתו של ״שיקויי השטן״ סבוכה ומפותלת מכדי שמישהו יהין לתמצתה. [זיגמונד פרויד]״, נכתב על כריכת ״שיקויי השטן״, אבל מי יהין לתמצת עלילת סִפרוּת, כי מי יהין לתמצת סִפרוּת. וגם את שוֹטְטוּת הסיפוּרים של סם שפרד אין לתמצת. כשהם שבים אלי עכשיו נדמה לי שהמִלים ״אני נולד, בלי מושג״ של סוף הסיפור ״ימי האפָלות״ כמו נולדות בהם תמיד.   

 

רועי כנען כתב באחרית דבר ל״שיקויי השטן״: ״...גם את מגילת היוחסין הנפתלת והטורדנית, המופיעה בקלף של הצייר הזקן, ואת החטאים החוזרים ונשנים בה אפשר לקרוא כפרודיה על תיאורים דומים של בתי אצולה מקוללים המופיעים ברומן הגותי״, וחשבתי שהיא גם מין תמוּנַת אֵין-סוֹף העלילה. 

 

[״אני נולד, בלי מושג״. סוף הסיפור ״ימי האפָלות״. לשוטט בגן עדן. סם שפרד. תרגם עופר שור. הוצאת בבל]

 

[״שיקויי השטן״. א.ת.א הופמן. תרגם רועי כנען. הוצאת אפרוח]