דבר שהיה לא מִתבטל, ובכל זאת ישנה בתנ״ך ו׳ ההיפוך, והיא מחזיקה את העבר ואת העתיד. היא מתקנת, כי היא מלמדת שעבר ועתיד יכולים לחיות בכפיפה אחת, כלומר, התורה אומרת יש אפשרות לתשוּבה, אמר ישראל, ועל חשבון הקב״ה כמובן, כי רעיון התשוּבה אומר אפשרות של תיקון. זה תיקון בניגוד לשלמוּת של הקב״ה. והמדרש אומר ״בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול לתקון ומי שהוא מתוקן יכול לעוות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות״, והעולם הזה הוא ההווה, הוא לא בא, והוא מסתכל לעבר ולא לעתיד, ועתיד לבוא, מה שיבוא, וחז״ל כאן לא יודעים מתי העתיד לבוא, ובעולם הזה שלהם נהפכו דברי קֹהלת, בעולם הזה אפשר לבחור, והם מדברים על מי שהוא מעֻוות ומי שהוא מתוקן, אדם. והיכולת לתקן ולעוות מיַתרת את אלֹהים. כלומר האדם יכול להחליט מה מתוקן ומה מעֻוות. ואילו לעתיד לבוא, שבו מי שהוא מעֻוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות, הדברים בהירים, מוחלטים, ואין בו בחירה.
האם כדאי לשאוף לעתיד לבוא? הרי יש פה מוחלטוּת, כאילו עולם שלם [שאין בבריאה], אמר ישראל, אבל המוחלטוּת מביאה גם לפסימיות. גם בשָלֵם יש פגימוּת כי אין בו אפשרות לשינוי. ואילו בעולם הבריאה יש אפשרות לתיקון.
והיה נדמה לנו שהאמירה עצמה על שתי האפשרויות מספקת את המדרש.
[קהלת פרק א
(טו) מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת]
[רות רבה (וילנא) פרשה ג סימן ג
ג אמר (קהלת א') מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול לתקון ומי שהוא מתוקן יכול לעוות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות, וחסרון לא יוכל להמנות, יש מהרשעים שמזדווגין זה עם זה בעולם,]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה