כמובן, הרישוּם צריך להיזהר גם מתכונותיו שלו, חשבתי שוב. הוא צריך להיזהר מתכוּנַת היותו המַבִּיעַ הכמעט ישיר של מחשבת האמן שהיא כמין מַעֲלָה גדולה שלו, חשבתי, והרי אסור לו לחשוב שמחשבת האמן חשובה כל כך, ומתכוּנַת הלא שלם, הלא גמור, תכונתוֹ יחידתוֹ, הוא צריך להיזהר, כי כשהוא מטפח אותה מאד וכמעט גאה בקַו הנעלם בלכאורה קצותיו של הרישום, הוא עלול לעשות אותה לסיבת הרישום. למין סיבה דַלה. והוא גם עלול לשכוח את הלא שלם הגדול כל כך שהעולם הגדול מראֶה. שהוא לא יוכל להראות.
וקצת קרובה אל הלא שלם אשליית המלא והריק, וכשהיא מטופחת ומרוממת מדי היא עלולה להיות כדבר נמאס. ברישוּם ״מלחציים בצורת c ״ של ג׳ים דיין כאילו מצדיקה אמנוּת הפופ את קַלּוּת השגת הרקע של החפץ, כאילו דבר ידוע מן המציאוּת כמו החפץ הידוע מן המציאוּת, משהו ש״הועתק״ אל האמנות, אבל הקלוּת פה היא אחרת, היא קלוּת הצֵרוף של מלאוּת ו״נזילה״, מלאוּת והתמוגגוּת, ובעצם קלוּת היופי הקל.
וכן צריך הרישום להיזהר בהיותו מביע לא רק רעיון אלא גם את רֹשֶם הרעיון, שהוא לכאורה אינסופי, כאילו דומה לרֹשֶם הבריאה, והוא רק רֹשֶם רעיוֹנוֹ של אדם. נדמה לי שהרישום של יוזף בויס הנמשך אל הרישום של לאונרדו דה וינצ׳י מביע כמעט אמונה בהיוֹת הוא עצמו הבעַת רושֶם שמיימי, נמשך ביקום, כמעט אינסופי, ובעת ובעונה אחת מביע אמונה בהיותו מין חֵקֶר מדעי, ראִיית מחשבת אדם. אולי כך, בעת ובעונה אחת, הוא מחשיב עצמו מאד ונזהר מהפרזת חשיבותו.
וכן בתכונות אחרות וחדשות. מושך לב כל כך הוא השִרְבּוּט של המאה העשרים, לכאורה כמין שלילה, ובעצם גם כמין שיא של תכונת הפשטַת הקַו. אבל נדמה ששיאו, אולי כמו ברישום של סי טוומבלי, גם מגלה את קצה יכולתו. כך, נדמה שגם את הפשטַת הקַו אסור לרישום לסַכֵּן. כמו שאסור לו לסכן את תכונותיו האחרות. גם כשהוא משתנֶה ומתהפך ומבטל תכונות ידועות ורוצה אחרות עכשוויות הוא תמיד בתוך הסכנה.
ומה לי עכשיו כל המחשבות המובנות האלה, שהן כבר כדוֹהוֹת, חשבתי כשהסתכלתי בקטלוגים ישנים של תערוכות רישום. אבל כמו רגשות חזקים החוזרים ובאים הן חוזרות אלי.
[הרישומים למטה: סי טוומבלי, יוזף בויס, ג׳ים דיין]
 |
Cy Twombly |
יוזף בויס
Joseph Beuys
 |
| c ג׳ים דיין. מלחציים בצורת |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה