הסנגווין רובץ באשליוֹת הבשֹר והדם, באשליוֹת השרירים והצלעות, כמעט אומר שרק עִמו יהיו אשליוֹת הבשֹר והדם משפיעות עלינו כל כך, כמעט מרמֶה אותנו כך,
אבל אסור לסנגווין לפתות אותנו מאד, הרישוּם המצוין לא מרשה לו, הרישום הסנגוויני לא מרשה לסנגווין להציג עצמו כעיקר דמוּת הדם והבשֹר, אבל הוא כמעט מציג עצמו כך, כאילו הוא בתוך עצם קיוּמוֹ של הרישום, כמעט כמו הדם והבשֹר בקיוּמוֹ של הגוף החי.
והקַו הסננגוויני כאילו מוכיח את ידיעתו את עומק הגוף ואת פְּנֵי הגוף, ברַכּוּתוֹ ובחוזקו הוא כמו יודע את מעברֵי הצורות הרַכּוֹת ואת קצוֹת הצורות הברורות, ולפעמים הוא מתאים את תנועת הקווים המקבילים בשטחֵי הצל ובמעברי שטחֵי הצל והאור למבנה הגוף, מעַגֵּל קצת את הקווים המקבילים, בידיעתו, ברַכּוּתוֹ, כמעט באהבת הגוף. וכאילו גם רְגָשוֹת בסנגווין.
ועוד, לרגעים נדמה לי שהסנגווין ברישוּם עלֵי האלון של לאונרדו דה וינצ׳י וברישומי נופים קָרֵב גם הוא אל הבעַת הדם והרגשות. כך אני משלָה את עצמי.
ובכל זאת אני חושבת, עכשיו, שהסנגווין לא יכול להביע את רצונות הרישוּם העכשווי. הוא עכשיו רק גָּוֶן.
[Studies of a reclining male nude: Adam in the fresco 'The Creation of Man' Drawn by: Michelangelo
, מיכלאנג׳לו]
מיכלאנג׳לו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה