על הרישוּם, או על זיכרונות הרישוּם

 

בהתחלה על הרישוּם של ליאונרדו דה וינצ׳י. כאילו הוא תחילת הרישוּם. 

אולי טהור, אולי זאת המִלה הנכונה, אולי הקַו טהור, אולי זה תיאור נכון, אולי אפשר לראות שהקַו מופשט, לא חֵלֶק מן הטבע, אולי קו עד אֵין-חֵקֶר, קו חותר אל חֵקֶר, והחקר המדעי הוא כבר כמעט כאֵין-חֵקר קצווי האמנוּת. 

אולי אכן קַו טהור, אני חושבת שוב, בלי דבר מתערבב, בלי מוּם, והוא לא רוגש, לא סוער, לא גֵאה, לא שוקֵט, לא נסוג, אין לו צורך בכל אלה, ובכל זאת נדמה שהוא מראֶה לנו את גוּפֵי הסוסים החיים, הרוגשים, את בֹּהַק העור של הידיים החיוֹת, כמעט חיי הידיים, רק נדמה, כי הוא מראֶה רעיון, דימוי דַּק, אולי כמין צֶלֶם, אולי כצֵל-עוֹר דַק. 

ושוב אני מדמה לי שהקַו הזה הוא כמעט בְּרִיאַת הרישוּם כולו, ומגיע עד קצווי הרישום כולו, והוא רעיון ורושמוֹ הנשאר בתוך העולם כולו. 

 

[אחרי כן המחשבה על הצורך בסנגווין הגוּף, על קַו הסנגווין, כמעט זִכְרוֹן הרגשוֹת]