אני חוזרת אל סִפרוּת ישָנָה כגון ״לעשות מכה״, ונדמה לי שקיוויתי אליה. אני שוקעת בה. יָשָן עונֶג השקיעה. מִלים לא מוֹעדות בסיפוּרים האלה. הן מוצקות. והסיפורים האלה מזכירים קצת סיפורים קצרים אמריקאים אחרים, ונדמה לי שהם והאחרים נשענים אלה על אלה, להמציא את מוצקוּת הסיפור הקצר האמריקאי, את ישירוּתוֹ, את הניצוצות הניתזים מקשיחוּת הסיפור.
אמריקה עוזרת להמציא את הסיפור הקצר האמריקאי, אני חושבת מין מחשבֶת-מִשאלה לראות בו דבר יחיד, נוצר כך רק באמריקה, ואני לא מבטלת את מחשבת-המִשאלה. הסיפור הקצר האמריקאי הוא מין תקווה בשבילי, אני חושבת.
בטי, הבלונדינית הנאה שבאה עם בעלה ועם בִתה ההרה אל הבית המושֹכר ליד האגם כדי למסור לשופט עשיר ולאשתו את התינוק שיוולד לבִתה, אומרת ״שעדיין אין לה את הדיונות של ילדוּתה וכי האגם המטופש וחסר הריח שם, בחוץ...״ בסיפור ״המליונר״, הכמעט אכזרי בכתיבתו הכמעט משוָה כל מה שהיא מתארת, כאילו היא ארץ שוויון הכֹּל, הרָחָב, הקטנוני, היפה, המרושע, הכמעט עבירוֹת גדולות, הכמעט עבירוֹת רגילות, ומחשבֶת-המִשאלה ורַבִּים מהסיפורים הקצרים האמריקאים מופיעים שוב לנגד עינַי, ונדמה לי שאני מבינה לגמרי את הסיפור הזה.
הסיפוּר האחרון בספר, ״לעשות מכה״, מעלֶה בדעתי את הסיפוּרים של דונלד ברתלמי, כאילו הופעַת הסיפוּרים של דונלד ברתלמי בו. אף על פי שהסיפור הזה לא מצוין כמוהם, אני חושבת, הוא כדבר טבעי עִמם, בעולם הסיפורים הקצרים האמריקאים.
״...אני מתקשר לשופט, לא בתור רמאי אלא בתור אמריקאי אמיתי שיש לו עסק משלו. אני מוכר את עצמי לשופט...אתה כבר לא יודע אם אתה עדיין שייך או לא לדבר הזה שעושה את אמריקה לגדולה״ [״המליונר״, לעשות מכה, תומס מק׳גווין. מאנגלית מיכאל אביב. ״ביתן״ הוצאה לאור]
״בארי חשב על הגברים בבית הקברות של הקונפדרציה. הוא חשב על השיניים של בתו של מייק רויס ועל ׳העתיד׳ שלו. ומעל הכל, הוא השתומם על כך שכלב יכול לרוץ כל כך רחוק עד שבדומה לדברים רבים כל כך לעולם לא ישוב״ [סוף הסיפור ״איש בלואיזיאנה״, לעשות מכה, תומס מק׳גווין. מאנגלית מיכאל אביב. ״ביתן״ הוצאה לאור]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה