צוואת א. קונן דויל [2]
"...אל נא יטשני, מר הולמס. אם יבואו לאסור אותי קודם שאגמור את סיפורי יאמר נא להם שיתנו לי שהות לספר לו את האמת כולה. אלך בשמחה לבית-האסורים, אם אדע שאדוני משתדל למעני בחוץ".
"לאסור אותו !", אמר מר הולמס, "באמת, הרי זה יפה מאד - רצוני לומר, מעניין מאד. בשל איזה פשע יאסרו אותו?"
"חושדים בי שרצחתי את מר יונה אולדאקר מלוואר נורווד".
פניו של חברי הביעו השתתפות בצער וחוששני שגם סיפוק-נפש במקצת.
"חי נפשי", אמר, "רק לפני שעה קלה, עם פת-השחרית, התאוננתי באזני ידידי, הד"ר ווטסון, על מחסור בפשעים מעניינים".
שרלוק הולמס בוודאי לא תיאר לו את סיפוק-נפשם של הצופים בסִדרות-המתח בטלוויזיה שתעלומות רבות מופיעות לנגד עיניהם מדי יום, כשהוא עצמו יָכֹל לסמוך רק על ההִסתברוּת הרגילה של הופעַת התעלומות, ובכל זאת, ההסתברוּת הרגילה גם הבטיחה לו שהן יופיעו, כמעט כמו שסִדרות-הטלוויזיה מבטיחות זאת לצופים.
הוא, כנראה, גם לא תיאר לו ששחקניות קולנוע מצוינות יופיעו בסִדרות הטלוויזיה,
ושלוֹרָה ליני תופיע ב״אוזַרק״, ושכמין תעתוע תופיע בה לרגעים גם דמותה מ״מישהו לסמוך עליו", כאילו ביכולתה להשפיע מעט על הדמות הפושעת כאן.
[הציטוט מתוך "צוואת הארדיכל". א. קונן דויל. תרגום ז. ז'בוטינסקי וד. מרקוס].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה