נמשכה אצלנו המחשבה על העת המזעזעת יותר מהזמן הגדול, וראינו ב״עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא״ את הכרַח עֵת לַהֲרוֹג, ואת היות תמיד עֵת כזאת, ואת ההכרח של עת לרְפּוֹא. ולהרוג ולרפוא שווים בהכרח ובחובה, חשבנו, והעת עצמה אומרת אין טוטאליוּת של החיים.
ודיברנו על ״כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״, כי יום כאן, לא זמן ולא עת. כי בבריאה יש יום, ולא זמן ולא עת. יום תָּחוּם באופן ידוע. אלֹהים תחם עצמו בזמן, כי אחרי שברא את העולם יפעַל הזמן בלי אלֹהים, וזה הזמן של ימים, תחומים באופן ידוע. ואיפה מתחילה העת, אמר ישראל, כשקין הרג את הבל הוא עבר מיום לעת, קין העביר את אלֹהים מיום לעת, כי הוא כבר לא קשור בזמן שנוצר בטבע אלא בזמן שהוא עצמו קבע, ברצונו. כאן התחלת העת, שהיא תלויה באדם, תלויה בכל מה שהוא לא חוקֵי הטבע. וקַיִן העביר את מוֹת תָּמוּת אל הכרַח שלו, לא של אלֹהים, והפתיע את אלֹהים. כי אלֹהים לא מימש את המוות. וקין הכריח אותו לעמוד מולו. ומול העת.
[קהלת: (ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:]
[בראשית: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה