עכשיו שאלנו על ״עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת״, כי התחיל בלפרוץ, וראינו בזה מין חזרה אל הבריאה, כי הבריאה פורצת אל תוך משהו שלא היה, ולאלֹהים היתה עת לפרוץ והיתה לו עת לבנות, כי לא יכול היה לבנות עולם בלי פריצה.
ושאלנו על עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ לפני עת לִשְׂח֔וֹק ועל עֵ֥ת סְפ֖וֹד לפני עֵ֥ת רְקֽוֹד, כי התחיל באסון, לפני הלא אסון. זה הבסיס התנכי שלא מתחיל באידיאה אלא בהצגת המציאוּת, המורכבת, אמר ישראל, וראינו גם שאין בהם הפכים גמורים, וכאילו הם מקרינים על כל השאר, לראות שכל השאר כאן לא הפכים גמורים, שלא יהיו כאן הפכים גמורים. כי על פי התנ״ך אין הפכים גמורים, אמר עוד ישראל, וספר בראשית מתחיל בריבוי התופעות אלו לצד אלו, ואין לדעת לגמרי מה הם שמַיִם וארץ, וגם בהמשך בראשית לא נוכל לדעת לגמרי במה הם הפכים.
וחזרנו אל ״וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם״, ריבוי כל החפצים, הרצונות, בלי תיאור הפכים בהם, אלא הכרחיוּת העת. והיא בכל הפסוקים על העת. הם אומרים תופעה הקיימת בעולם, לָלֶ֖דֶת, למ֑וּת, להֲרוֹג֙, לרְפּ֔וֹא, לבְכּוֹת֙, לשח֔וֹק, לאֱהֹב֙, לִשְׂנֹ֔א, מִלְחָמָ֖ה, שָׁלֽוֹם, חייבת להתקיים בו. מעצם האפשרות שלה, מעצם קיומה.
וצריך לעבור דרך העת כדי לחיות, אמר ישראל. ואחרי כן פנינו אל המדרש ״זמן היה לנֹח ליכנס לתיבה...״
קהלת פרק ג
א. לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם:
(ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ:
(ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:
(ד) עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד:
(ה) עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק:
(ו) עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ:
(ז) עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר:
(ח) עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם: ס]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה