שבת
צער פתאֹם על היעָלמוּת ציוּרֵי יְמֵי השַבָּתוֹת של ילדוּתי, ימֵי אֵד הימים האחרים הכמעט נפוג, ימים כמעט לא-ימים, רק אֵד ואווירים, ועל היעָלמוּת הימים הכמעט-לא-ימים.
יום שני
דיברנו עוד על מוֹת תָּמוּת, על גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי, על אָכֹל תֹּאכֵל ועל צורת המקור של הפֹּעַל, שאין לה זמן וגוף, והיא רעיון בלי זמן וגוף, וחשבנו שבעת שהפֹּעַל הנטוי ״תָּמוּת״ אומר יש זמן עתיד שבו תמות, אומר המקור, ״מוֹת״, לא זמן מסוים של מוות אלא כמעט אינסוֹף של מוות.
יום רביעי
בדִמְדוּמֵי אחרי הצהרַיִם נדמה לי שיִרְמְיָהוּ אבי אִמו של צִדקיהו בספר מלכים הוא כמין נִצנוּץ הכרחי בַּספר שאינו מזכיר את יִרְמְיָהוּ הנביא, כחזרַת דברים הכרחית, כחזרַת דברים אל כעֵין שִוויוֹן באור הרַךְ בסוף היום.
יום חמישי
עוד ציוּר של פיץ הנרי ליין לכריכת ספר, כמין תשוּבַת דברים. תשוּבַת דמויוֹת, שֵמוֹת, תמונות הכריכות. ובציוּרים שלו עצמם צורֶך תשוּבַת הדברים. הים, הספינות, אולי גם מַּיִם לַיָּם מְכַסִּים תמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה