אחרי ״לַכֹּ֖ל זְמָן״, אחרי אי-היכולת להפריד בין כֹּל וזמן, עֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ, עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, וניסינו להבין את העת, הזמן היחיד, המסוים. אין ידיעה מהי העת אלא רק כשהיא מגיעה, אמר ישראל, אבל יש הכרַח לעת, ולכן צריך לדעת שיש עת. וכמין מלכודת ב״עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת״ כי לידה ומוות הם לא מרצוננו אבל גם מרצוננו, ו״עת ללדת״ אומר גם יש עת לא ללדת. אפשר לא ללדת. כמין סוף התרבות של החיים. ודיברנו על הנטיעה של גן בעדן [״וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם...״], ועל ספק על המשך החיים של הנטוּע ועל וודאות על הדבר הנעקר. ובעקירת נטוע עקירת דבר שעומד מולך, שמפריע לך. ואילו גן עדן לא נעקר אלא הושמד, במבול, ויש במבול ויתור על בחירת הראוי להיות מושמד, אמר ישראל, רק השמדה מוחלטת בלי בחירה בתוכה.
וראינו כאן שלכל תופעה עת אחרת, בלי אינסופיוּת הזמן, בלי מוחלטוּת הזמן, העת היא לא מוחלטת, היא כמעט תמיד תלויה בחיים עצמם. ובכל זאת תמיד יש עת, והיא תמיד מזעזעת יותר מהזמן הגדול, אמר ישראל, וכך, כל הפסוקים על העת מראים את גודל הזעזועים שלנו. וכאילו נפתחה לפנינו סיבת כל הפסוקים על העת.
[קהלת:
(ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ:
(ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:]
[ומשהו אחר. ביום העצמאות. בתגובה הראשונה.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה