התחלת הקריאה ב״חלומות רכבת״ במין געגועים לסִפרוּת אמריקאית, למין ישירוּת שלה עם זהרוּרֵי רַכּוּת, כמיהה, שבירה, כוכבים נופלים פתאם ונמוגים בתוכה,
אבל גם כמו זריחוֹת רחוקות מסִפרוּת אחרת כאן, ואולי כמיהותַי שלי מתעתעות בי, אולי רק הן רואות את הזריחוֹת-הנראות-כמגיעות מרחוק, מהצגת הזמן ב״מאה שנים של בדידות״, אולי ״...והיה בטוח שהיום שבו צפה באיש הכי שמן בעולם - הערב ההוא - היה גם אותו יום שבו עמד ברחוב ארבע...והביט בקרון רכבת שנשא את הבדרן ההילבילי הצעיר והמוזר אלוויס פרסלי״, ו״כל ימי חייו יזכור גריינייר בחדות את העמק השרוף...המראה החלומי ביותר שחזה בו אי פעם בעודו ער...״ הנראים כזריחות רחוקות, הם רק של ״חלומות רכבת״.
ובהמשך הקריאה אני יכולה לראות את המשך הצגת הזמן הגדול כאן, ביצירה הלא ארוכה, כהמשך זמן החלומות שלה.
דבר אחר. כאילו לא רק העֶצֶב של הסיפור על גריינייר כאן אלא גם עצב-הנובלה, שהיא כהפלגה שלא תהיה בה ההגעה אל קצה הים, וגם לא יהיה בה הרגע האחד, המספק, של הסיפוּר הקצר שאינו רוצה רגעים אחרים, והיא תכיר את הרגעים זה אחר זה. את מה שיהיה בהם.
[״שנים רבות אחר כך – ב1930 – ראה גריינייר את קוטניי בוב באותו יום עצמו שבו האינדיאני מת״.
הציטוטים מ״חלומות רכבת״, דניס ג׳ונסון, תרגם משה רון, הוצאת בבל, עמ׳ 26, 43, 54]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה