יוֹמנסִפְרוּת 17. משהו על הסיפור ״סקסמניאק״

״...כל פעם שאנחנו שוכבים אני מדמיין פתאום שאת הבת שלי״.  

״...והיא אִמו העירומה הקושרת אותו אליה...״[ מתוך ״סקסמניאק״, אף יהודי. ענת עינהר] 

 

אני קוראת אותו שוב ו‎כמעט רואָה מה יש בו, היש הזה שאפשר להחזיק בו ואי אפשר להחזיק בו, וכאילו אפשר להחזיק במין נדידה ממנו אל מחשבה על גילוי עריות ואי אפשר להחזיק בה, אבל אני מנסה להחזיק בה, כי היא מראָה לי משהו ממנו. 

כמו גוּף ברור נוגע בגוּף ברור וכמו גוף ברור נוגע בגוף לא ברור, כמעט לא-גוף, אבל קרוב כל כך, הוא היש בסיפור, אני חושבת.  

 

 

[הציטוטים מ״סקסמניאק״, אף יהודי, עמ׳ 71, 73,  ענת עינהר, הוצאת דביר. הקשרים.]  

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 16. הדומֶה לגורל.

 

האם רק דימיתי לי שפונטנה יצר ב״ללא תקנה״ גם הרגשת טרגדיה שגורל נגזר בה? כי לא מקהלה יודעת-גורל כאן אלא לִבה של כריסטינה ״ניבא לה רעות לנוכח השינוי, כה רעות...״ וצחוקו של הולק הוא שטען ״אבל הרי לא תבקשי שלא אבנה את ׳הטירה שעל הים׳ שלי רק משום שבטירה סִפרותית על הים, אפילו שאוהלנד הוא מחברה, נשמעה קינה מן האולמות?״. 

ובכל זאת אני רואה את הדומֶה לגורל נגזר, לא בידיעַת מקהלה, אלא בידיעת הסִפרוּת שבה קינה בטירה סִפרותית על הים מופיעה שוב, ביצירה אחרת. הדומֶה לגורל, שהספרוּת גוזרת על עצמה. 

 

[וכמה נמשכת אני לחשוב על דמיוֹן העֶצֶב שלי על מות אֶפי בריסט לעֶצֶב על מות כריסטינה. מחוץ למעשֶיהָ של הסִפרוּת. רק העצב שלי.]  

 

 

 

[הציטוטים מ״ללא תקנה״, תיאודור פונטנה, עמ׳ 8 , 9, הוצאת אפרוח,  תרגם מגרמנית רועי כנען.]

 

 

בִקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

להסתיר את דבריו הסותרים זה את זה. כי הסתירה כאן היא בדברי חוכמה [לא בדברי תורה], אמר ישראל, וחז״ל, שרוצים בחכמתם להיות מסוגלים להגדיר את החיים, רואים שספר קֹהלת, בדברי חוכמה שלו, לא מצליח לעשות זאת. ויש חשש למהות אלֹהים דרך החוכמה. ובכל זאת הם אומרים תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, כי הם רואים בו את הניסיון להחזיק יחד את התורה ואת החיים והסתירות. 

אבל ב״תחילתו דברי תורה - דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״ הם לא מראים את תחילתו אלא את פסוק ג׳, והספר נלקח בגלל תחילתו, לא בגלל פסוק ג׳. ובתחילתו ״דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם״ ואולי גם ״הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת״, וכוחו של ספר קֹהלת לא בגלל דברי תורה שבו אלא בגלל קֹהלת [עם המטרה להקהיל?], ואולי בגלל הבל, שהוא כמעט שווה לדברים [בדיבור], ומהדהד את דברי קֹהלת עצמו. [וכך, כל מה שנאמר בספר קֹהלת הוא הבל הבלים.]  

ועל ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״ אמר ישראל הרי התורה עוסקת ביתרון האדם [בניגוד למיתוס היווני האומר העיסוק של העולם הוא באלים שמייצגים את חוקי הטבע. התאוגוניה כולה אומרת זאת]. באופן קבוע יש לו יתרון בתוך העולם, יתרון על אלֹהים.    

 

[תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב   

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, תחילתו דברי תורה - דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש]

[קהלת פרק א

(א) דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם:

(ב) הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:

(ג) מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:]

 

התחלת שיחות על קֹהֶלֶת עם ישראל פיבקו

 

אנחנו קוראים את התחלוֹת קֹהֶלֶת, מִשְלֵי ושִיר הַשִּירִים כשאנחנו מתחילים לדבר על קֹהֶלֶת, ויש, בעינֵינוּ, מין דבר ראשון כמעט בתולי בָּעולם בשיר השירים, סיפור של אהבה מתקיימת, בלי מֶלֶך ובלי בֶּן-דָּוִד, בלי הפגימה הזאת, ואנחנו מדברים קצת גם על מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם, כי אם קֹהלת הוא שלֹמה הרי שלֹמה לא מָלַך על כל ישראל כשכתב את ספר קֹהלת, ועל מְשלים שאין להם נִמשלים במִשְלֵי, ושצריך להבין מה הם הנִמשלים שלהם [ואנחנו בתפקיד הנִמשלים], ועל דברֵי קֹהלת שהם דברים גמורים, וגם עוד קצת על שלֹמה, על גורלו, לידתו מפשע אביו, ועל הדהוד מות אחיו בגורל הזה, ועל וַיהוָה אֲהֵבוֹ, לא אביו ואמו, ועל בכל זאת קשר של מין דמיון בינו ובין דוד, בספרים המיוחסים לו ובתהלים המיוחס לדוד, ועל היוולדות גם דבר יפה ומורכב מהפשע. 

ואחרי ההתחלה אנחנו הולכים אל ״בִּקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה״.

 

[דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם:

 

מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל:

 

שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה:]

 

 

[קהלת פרק א

(א) דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם:

(ב) הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:

(ג) מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:]

 

                                               

 

זִכְרוֹן אמנוּת 7 . הַפְלָגָה

לפני משך הימים היה ״הכוח האחר״ בעינֵי רוחי מפליג אל מרחקֵי הציוּרים המתוארים, כמעט היחיד המכיר את כל מרחקיהם, השומר עליהם ממחיקה, מהיעָלמוּת, משִכחת הנְהָרָה, השִרבוּט הקודח, החזק, המר, הצלול. ודימיתי לי אז שראיתי בציורים עצמם את כל אלה, הנהרה, הקודח, המר, הצלול. 

ובמשך הימים כבר ראיתי את הפלגתוֹ אל מרחקֵי סִפרוּת שאינם מרחקי הציוּרים, והרי הוא סִפרוּת מתארת-בודָה-מדמָה, כמעט מפוארת לעצמה, יוצרת אשליוֹת מפוארות מענגות על הציוּרים, נבדלת מן הציורים עצמם, לא משפיעה עליהם במשך הימים. 

 

כל כך רבות האשליוֹת על אמנוּת שיצרו מִלים שהמריאו אל מה שדומה קצת לאמנוּת ביופיו, בחכמתו, במסתוריותו, ושנהיו קצת כמין דוֹמֶה המבין את הדוֹמֶה, ראיתי במשך הימים [וכל כך מענגות לעִתים האשליוֹת]. אבל ״הכוח האחר״ הוא אמנוּת שיוצרת אשליוֹת על אמנוּת. והוא עצמו כמין כוח אחר.   

 

 

״...וכבר שמונה שנים, כשאני מוציאה את התמונה, בכל פעם מכה לי בעינים מין נהרה...

...פה מצויר שירבוט קודח בוורוד ושירבוט קודח בתכול מעל לכתמי מים שחורים וספריי שחור מלוכלך...הורוד נראה לי יותר ורוד והתכול יותר תכול. יותר חזק ויותר מר. והכל צלול מאד. הכל בהיר ואני מאד מתקשה.״ [הכוח האחר. יהודית הנדל] 

 

 

                                       

  

 

                                     

צבי מאירוביץ

                    

יוֹמנסִפְרוּת 15. רוחות של תיאודור פונטנה

מ״ללא תקנה״, תיאודור פונטנה, תִרגם מגרמנית רועי כנען: 

״...הכי חף מפשע״, צחקה הנסיכה. ״כן, כך אומרים ואפשר שזהו הכלל. אבל יש גם יוצאים מן הכלל. מזבח, כנסייה, קבר וכמובן גם מוזאון  - את כולם אפשר לטמא, לכל אחד חילול קודש משלו. ותמיד נשאלת השאלה מה אצור במוזיאון ומה הוא מציג. לעתים קרובות יש בהם דברים מופלאים, שלא הייתי אומרת שהם חפים מפשע... 

...גם זה היה במוזאון, בטאואר מן הסתם, אבל אין זה משנה הרבה, מוזאון הוא מוזאון. אבל לא היינו רוצות להרתיע את אבה יקירתנו מטירתנו היפה, היפה והחביבה עלי מכל, שכן תמיד, לאורך שנים רבות, ביליתי שם ימים טובים. איך שלא יהיה, מצמררת ורדופה או לא, לפחות את, אבה יקירתי, תהיי בטוחה שם, שכן החלטתי שתדורי במגדל.״ [עמ׳ 130, 131] 

 

 

דימיתי לי היום שרוחות מהטירה היפה נדדו עד ״אֶפִי בְּרִיסְט״, להיות רוחות רְפָאִים שם, אבל הרי רוחות הסִפרוּת בנדידתן הן תמיד כמין רוחות רפאים, מופיעות שוב וכאילו לא מופיעות, כאילו אותו גוּף ולא אותו גוּף, כאילו אותו מראֶה ולא אותו מראֶה. 

והיה נדמה לי שרוחות הסִפרוּת של ״ללא תקנה״ מגיעות עד ״אפי בריסט״ כשהן זַכּוֹת לגמרי. אותו גוּף-הרוחות ולא אותו גוּף-הרוחות, זַךְ לגמרי. 

 

[ובגלל התרגום הזה של ״ללא תקנה״ יכולתי לדמות את ההגעה.] 

 

                                                

תרגם מגרמנית רועי כנען

                             

זִכְרוֹן אמנוּת 6 . מן הצד

נזכרתי בהבעה מן הצד בכלֵי חרס יפניים במוזיאון לאמנוּת בקיוֹטוֹ ובשֵמוֹת מן הצד של כמה יצירות אמנוּת פלסטית כשקראתי את הפסוק על מינקת רבקה המופיע פתאֹם, ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל...״, ואת המדרש האומר ״...לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו'״. 

הצורֶך בהבעה מן הצד באמנוּת ובפָסוק, חשבתי, הוא קצת כמו צורך השמַיִם הגדולים בעב קטנה, בקצוֹתיהם, ואין לדעת מה יהא על העב הקטנה בשמַיִם, ואין לדעת אם ייבָּנוּ בהם עולמות ואם ייחרבוּ. 

גשם עָדִין ושקט יָרַד כשהלכתי אל המוזיאון, וקֵרֵב אותי אל המקום הזה, ואולי קֵרבו אותי סנדלַי והגרביים הלבנים לַנשים לובשות הקימונו בקבקבים ובגרביים הלבנים בגשם הדק. הסתכלתי אחרי כן על יפִי הנשים והאנשים הצעירים ברכבת התחתית בחזרה אל המלון, והיה נדמה לי שהבנתי משהו בהם. אולי אותו דבר שראיתי בעומק כלֵי החרס שיש בהם גם הבעה מן הצד, הדבר הזה שאין לדעת מה יהא עליו, שאין לדעת לגמרי מה יעשה בהם, להם, ושבכל זאת יחד אתם יגדיר את היופי. והם היו בעינַי גם קצת כאותו יער ליד הדרך היורדת מן המלון, שבמרחקיו ובצלליו בָּהֲקוּ האזובים.