כמעט עלוּמה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

עדיין היתה דבורה מינקת רבקה כמעט עלומה, לא ידועה וידועה בפסוק האחד פתאֹם, אבל כבר נתחבבה עלינו בעֶצֶב המרחק ממולדתה, כמו אצל רבקה, בעצב העזיבה הארוכה של יעקב, במותה פתאֹם, וחשבתי על תשוּבַת הדברים ב״מה עשתה רבקה שִגרה דבורה אצל יעקב להביאו״ שבמדרש, כי רבקה עשתה מה שעשה אברהם כששלח את העבד אל ארצו ואל מולדתו כאילו ידעה על תשובת הדברים, וידעה שדבורה המינקת תחזור כמו שהעבד חזר, וישראל אמר היא שלחה אותה לא בגלל ״ימים אחדים״ שאמרה ליעקב [והרי יעקב לא רצה לחזור], אלא כשהרגישה שהיא עומדת למות, ודבורה כמו עבד אברהם חזרה, ומתה בארץ ישראל, לא במולדתה. 

ושאלנו למה אומר המדרש על אַלון לשון יווני, וישראל אמר היא נקברה תחת עץ עם שם של לשון זרה, כי היא עצמה בגלות כשהיא בארץ ישראל. 

  

 

 

בחזרתי אל ״אֵצל״ של גנֶסין גם מחשבה על דבר עלוּם מובע בחלקיקים הרבים של ההבעה. אולי רק דימיתי לי דבר עלום שם, ודימיתי שגם בחלקיקֵי הצבעים המסתחררים מתערפלים בציוּר של טרנר יש דבר עלוּם, ושכל כך שונים אופנֵי ההבעה שלו מאלו של הפסוק האחד על דבר ידוע ולא ידוע.  

 

 

 

[מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לה פסוק ח

[ח] מינקת רבקה. אמה של רבקה: אלון. לשון יוני, עד שהוא משמר אבלה של דבורה באתה להם בשורת אמו, הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב וגו' ויברך אותו, ומה ברכה בירכו, זו ברכת אבלים. ומפני מה לא נאמרה מיתת רבקה, לפי שבנה עשו, וגם נקברה בלילה מפני עשו, שלא יאמרו כך וכך תבא על הבטן שנוצר בו איש כזה, ומה בקשה דבורה אצל יעקב, אלא בשעה שאמרה לו רבקה ושלחתי ולקחתיך משם (בראשית כ"ז מ"ה), לא היה רוצה יעקב לזוז מאת לבן, מה עשתה רבקה שִגרה דבורה אצל יעקב להביאו:]  

 

 

[בראשית: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.  ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם.  ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה.  

 

מג וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה.  מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים--עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ.  מה עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם;]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 13

 

היום בחזרה אל ״אֵצל״ של גנֶסין כפירה במחשבה ישָנָה שלי על השפעַת גנֶסין אצל ס. יזהר, כי אין בשְֹפַת-הסִפרוּת של ס. יזהר הסיבות הגדולות מאד של שפת-הסִפרוּת של גנסין, סיבות עומקֵי תהוֹם וסיבות רוח מרחפת על פני תהוֹם. 

 

ומחשבה אחרת ישָנָה נשמרת אצלי, על מין סכנה תמיד בסגנוֹן, כי הוא עלול לשכוח קצת במין יהירות את הצורך בסיבות גדולות, ועל הצורך תמיד של יצירת-האמנוּת בסגנון ובהתנגדות לו כאחת, ועל הרצון הכמעט נוגע ללב של יצירה אחרת שיופיע אותו סגנון שוב, בָּהּ, כהִתגלוּת חדשה, שלָהּ, כאילו יוכלו להופיע שוב גם סיבותיו העמוקות, שביצירה הראשונה הן כעומקֵי נפש אחת יחידה.  

 

     

                                                     

 

 

 

                                                  

 

        

 

עֶצֶב האומנת הזקנה של בֶּרְק ומינקת רבקה [שיחות עם ישראל]

 

אחרי שכתבתי על האומנת הזקנה של בֶּרְק שיצאה אחריו לאוסטרליה אחרי שהוא כבר יצא למסע והשוויתי את דְּמוּת-הסִפְרוּת שלה לדמות מינקת רבקה בספר ״בראשית״, כי המִלים ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת״, פתאֹם, נוגהוֹת על רבקה, על יעקב, על עזיבתו הארוכה, על דבר אבוּד, דיברתי עם ישראל על הניסיון להבין את הפסוק הזה על מינקת רבקה, ועל התהייה הנשארת, וחשבנו שכמו האומנת הזקנה של בֶּרק כך המינקת כאן כאילו מחזירה לרבקה את ימי ילדוּתה, ואולי את עֶצֶב עזיבת הילדוּת והמוֹלדת, והמשכנו אל המדרש השואל למה לא נכתב שרבקה מתה והמוצא את מוֹת רבקה במות מינקת רבקה, ״אתה מוצא כשמתה רבקה...״, ושאלנו על אשמת רבקה בשליחת יעקב אל לבן, וביחסה לעשָו, וליצחק, וישראל אמר רבקה היתה מרוחקת בחוסר נחת מיצחק. ובמדרש אברהם מת, יצחק עיניו כהות, יעקב הלך לפדן ארם, ונשאר עשָו [שחז״ל אמרו עליו רשע], ומפני שהוציאו את מיטתה בלילה כשהיא מתה, לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, ומן הצד הוא וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וגו׳. לא אברהם, לא יצחק, לא יעקב, רק המינקת עזרה להזכיר את מותה. כמו את עֶצֶב אי-החזרה אל ארץ מולדתה.  

 

 

וכן, פנינו גם אל המדרש על היגמֵל יצחק [ששרה היתה מיניקה], שמִן ההיגמלוּת היתה ההליכה אל העקדה, כי אלֹהים נענה לשֹטן ואמר אם אני אומר לו זְבח את בנך לפני מיד זובחו, ואין כאן הבדל בעיני אלֹהים בין תוֹר ויונה ובן, כל נברא יכול להיות קורבן

[[ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד ב

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם. (אחר מאי?) +מסורת הש"ס: מאי אחר+ - אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב ויגדל הילד ויגמל וגו', אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני - מיד זובחו. מיד והאלהים נסה את אברהם, ויאמר קח נא את בנך. 

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא סימן ד

אתה מוצא כשמתה רבקה, אמרי מאן יפוק קומה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות ויושב בבית, יעקב הלך לפדן ארם, יפוק עשו רשיעא קומה, ויימרון ברייתא, לייטין בזייה דהדין יינקין, (פי' ארורין שדים שהניקו כזה), מה עשו הוציאו מיטתה בלילה, אמר ר' יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מיטתה בלילה, לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו' [ויקרא שמו אלון בכות] (שם /בראשית/ לה ח), מהו אלון בכות, שתי בכיות, עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של (מיניקתו) [מניקתה], באתה לו בשורה של אמו, הה"ד וירא אלהים אל יעקב עוד [וגו'] ויברך אותו (שם שם /בראשית ל"ה/ ט), מה ברכה ברכו, ברכת אבלים ברכו,  ]

 

    

 

עוד ביוֹמנסִפְרוּת על עניין יפי-התואר והמותר והאסור

...בחזרָתי אל ״הנִבחר״ מופיע זִכרון אדם וחוָה שהיו כעֵין אח ואחות ואברהם ושרה ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ואהבת מפקד בּוֹר-בית-הסוהר ב״יוסף ואֶחָיו״ וכמעט ידיעה על בריאתם המשותפת של האסור והמותר. 

ונדמֶה לי שיוסף יפה-התואר הנִבחר העולה מבור תחתיות אל קצה ייעודו הוא תחילתם של יפֵי-התואר, הנִבחרים, הקרובים למותר ולָאָסוּר, אצל תומס מאן. 

וכן, כאילו מ״בראשית״ אל הסִפרוּת של תומס מאן עוברת מין ידיעה ישָנָה על הֱיוֹת יפֵה-התואר לנִבחר. כמעט כמין חוק. 

ודווקא כמעט מובן יפי-המראֶה אצל ילדֵי החֵטְא כשהנזיר המספֵּר האירוני-לא אירוני ב״הנִבחר״ אומר על החוטא-הנִבחר-האפיפיור ״הוא היה יפה מראה עד מאד, כפי המצוי לעתים קרובות בקרב ילדֵי החטא, מי יודע, מדוע,...״, ונדמה לי [אף על פי שזאת השערה מיותרת] שגם לתומס מאן הוא היה מובן, ופתאם מתבהרים לי עוד ״וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ״ ו״אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ״, ו״לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא״ שאמר פרעה לאברהם, כי אברהם, שראה את יפי-המראֶה של שרה ושאמר ״אמרי נא אחותי את״ ו״אחותי היא״, הוא כמעט הרואה את המותר והאסור הנוצרים יחדיו ואת יפי-המראֶה כמעט כנוצר מתוך חוק.  

 

 

[״מצביונה של מלכוּת יש בו יותר מן השרוי לו לפי שנולד בחטא גדול שכזה״

״בן חמש-עשרה ובן שש-עשרה, היה הנער יפה-תואר...״ . הנבחר, תומס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול.     

״יחסו של אדם אל נערה אשר כבר אל אִמהּ הוא נמשך ברגשי אהבה, יש בו מידה מסוימת של יסוד אבהי, ולפיכך מתעוררים כנגד קשר הנישואין עמה חששות פנימיים". יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול. 

 

ודמיון יְפִי האח והאחות המולידים בחטא ליפי הנער ב״מוות בונציה״: ״...לקלסתר הנער החיוור והעדין״, ״יפיפיים בקלסתרם החיוור...״ (הנבחר), ״ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג...״ (מוות בונציה)]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 12. תְּשוּבַת הדברים ב״הנִבחר״.

חזרַת גילוי-העריות ב״הנִבחר״ לא רק בגלל הצורֶך בעומק החטא אצל הנבחר אלא גם בגלל צורך חזרַת דברים [תשובתם] בסִפרוּת של תומס מאן. 

וכמעט כמו הכרחיוּת תשובַת הסיפור הישן בתוך הסיפור החדש של תומס מאן [קצת כמו ״תשובת״ ספר בראשית ב״יוסף ואֶחָיו״] כך הכרחיוּת תשובת גילוי-העריות. 

אבל אולי רק כמו תשובתם הרגילה של דימויים, הדומים לישָנים ושוֹנִים מהם, אני יכולה לחשוב, ובכל זאת נדמה לי שתשובת המותר והאסור ותשובת דברים אחרים בסִפרוּת של תומס מאן הן כצעקות המהדהדות מראשֵי הרים. 

 

 

״...הרי שהיה בזה משום תופעת הגלגל החוזר ותשובת הדברים בהוֹוה – הוֹוה חדל עִתים...״.  יוסף ואחיו, תומס מאן. 

 

״...מחמת תשובת האירועים על ידי העבר שהפך להווה, הוא הוא אברהם, שבא ממזרח וקנה את השדה...״ [על יעקב כשקנה את חלקת השדה בשכם]. יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית מרדכי אבי שאול.

 

 

                                      

 

יוֹמנסִפְרוּת 11 אֵמילי סיניקו. מֵהִתְהַלֵּךְ בארץ.

 

כמעט לא מפליאה הופעַת אמילי סיניקו [״מקרה מצַעֵר״] ב״יוּליסס״, כי ידועה חזרתן של דמויות בתוך הסִפרוּת, אבל חשבתי פתאם ש״יוליסס״ הוא קצת כמו השָֹּטָן בספר איוב שבא מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, ושנדמה שאין מי שרואֶה בארץ יותר ממה שהוא רואה [רואֶה גם בשביל אלֹהים] ואין עוד מי שאומר עוֹר בעד עוֹר על ״אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע״, כי ההִתהלכוּת הגדולה של ״יוליסס״ ויכולת ראיית הארץ שלו דומות קצת לאלו של השָֹּטָן, וכש״יוליסס״ מראֶה את אמילי סיניקו הוא כבא משוט ומהתהלכוּת בארץ, שבה ראה גם את אמילי סיניקו. אחד הדברים שראה.  

ואף על פי שהופעתה ב״יוליסס״ היא כמין משחק, היא אחד ממראות ההִתהלכוּת בארץ, שיוכל לומר עליהם את דבריו. גם עוֹר בעד עוֹר.  

 

האם מופרז תיאוּר ״יוליסס״ כדומה לשטן שבספר איוב. נדמה לי שההפרזה עצמה מתאימה ל״יוליסס״.  

 

 

״על איזו שאלה רב-הברתית שלא ממין העניין השיב האורח בתשובה שלילית חד-הברתית?

האם הכיר את הגב׳ אמילי סיניקו המנוחה, שנהרגה בתאונה בתחנת הרכבת של סידני-פארֵייד ב-14 לאוקטובר 1903״. [יוליסס, הפרק איתקה, ג׳יימס ג׳ויס. תרגמה יעל רנן] 

 

״...חקירה בעניין גופתה של מרת אֵמילי סיניקו, בת ארכעים ושלוש, שנהרגה אמש בתחנת סידני-פרֵיד...״ [מקרה מצַעֵר, דאבלינאים, ג׳יימס ג׳ויס. מאנגלית אברהם יבין]

 

איוב פרק ב: ״ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, אֵי מִזֶּה תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשֻּׁט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.  ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.  ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר:  עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ... ״ 

 

                .  

 

יוֹמנסִפְרוּת 10. בחזרה אל ״הנִבחר״.

 

כמעט בנוחות הנפש קראתי את ״הנִבחר״ בלי הכרַת הסיפוּר הרובץ כמעט מתחתיו, בלי החשש היכול לצמוח מרביצת הסיפוּר היָשָן תמיד. אבל הִכרתי, אחרי כן, את יכולתו לצמוח כשקראתי את ״יוסף ואֶחָיו״, כי עצום כל כך הצורך של ״יוסף ואֶחָיו״ להתקיים עם ספר בראשית, כשבעצם ספר בראשית נהיֶה מין תמיכה רובצת תחתיו וגם העִרְעוּר שלו.

 

בחזרָתי אל ״הנִבחר״ מופיע זִכרון אדם וחוָה שהיו כעֵין אח ואחות ואברהם ושרה ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ואהבת מפקד בּוֹר-בית-הסוהר ב״יוסף ואֶחָיו״ וכמעט ידיעה על בריאתם המשותפת של האסור והמותר. 

ונדמֶה לי שיוסף יפה-התואר הנבחר העולה מבור תחתיות אל קצה ייעודו הוא תחילתם של יפֵי-התואר, הנִבחרים, הקרובים למותר ולָאָסוּר, אצל תומס מאן. 

וכן, כאילו מ״בראשית״ אל הסִפרוּת של תומס מאן עוברת מין ידיעה ישָנָה על הֱיוֹת יפֵה-התואר לנִבחר. כמעט כמין חוק. 

 

[ועוד בחזָרתי, כדבר מובן מאליו, הצורך של הסיפור עצמו להיות נִבחר]

 

[״מצביונה של מלכוּת יש בו יותר מן השרוי לו לפי שנולד בחטא גדול שכזה״

״בן חמש-עשרה ובן שש-עשרה, היה הנער יפה-תואר...״ . הנבחר, תומס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול.     

״יחסו של אדם אל נערה אשר כבר אל אִמהּ הוא נמשך ברגשי אהבה, יש בו מידה מסוימת של יסוד אבהי, ולפיכך מתעוררים כנגד קשר הנישואין עמה חששות פנימיים". יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול. 

 

ודמיון יְפִי האח והאחות המולידים בחטא ליפי הנער ב״מוות בונציה״: ״...לקלסתר הנער החיוור והעדין״, ״יפיפיים בקלסתרם החיוור...״ (הנבחר), ״ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג...״ (מוות בונציה)]