יום שבת, 25 בינואר 2020

"משהו שהוא קבר שם. סבָתוֹ." וכימים אחדים.

הכלב קבר את סבָתוֹ, כמו השועל, בזרם התודעה של סטיבן דדאלוס, וכמעט צחוקו של זרם התודעה, וכמעט הכרחיוּת היקבעוּת חֶלְקִית של דמוּת הכלב על פי דמוּת השועל, דמוּת כמעט עלובה, וחשובה באותה המידה. 
ובזמן שחזרתי לקרוא במונולוג הזה של סטיבן דדאלוס דיברנו על "והיו בעיניו כימים אחדים", כי אמו של יעקב אמרה לו "ימים אחדים" לפני שהלך אל לָבָן, "וישבת עמו ימים אחדים", ועל הפֵּרוּש של רש"י ל"אעבדך שבע שנים" האומר הם ימים אחדים שאמרה לו אמו, שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים. 
בלי עַזּוּת האהבה ובלי עַזּוּת הזמן, רק כמו ימים אחדים שאמרה לו אמו, כמעט הכרחיוּת תשוּבַת ימים אחדים שאמרה אמו, וכמעט צחוקה של ההכרחיוּת, והוא פתאֹם קצת כמו הכלב שבזרם התודעה של סטיבן דדאלוס, וכבר נדמה גם שסבתו של הכלב היא סבתו של השועל, אותה אחת, כאילו הן מתמזגות לאחת, בלי עַזּוּת הדמוּת ובלי עַזּוּת המוות. 
אבל אחר כך נמשתה גופה מהים, מיתה אחרת, הנעימה במיתות, בים, ופתאֹם גם אפשר לדמות אהבה אחרת, כמו במים רַבִּים. 

וכל ההשוואות והדִמיוֹנוֹת שלי כאן יכולים להיסחף ולהיעָלם, בקַלּוּת, אבל אני רוצָה את עקבותיהם.  

["השוּעָל קובר את סבָתוֹ תחת שֹיח אֶדֶר". 
"משהו שהוא קבר שם. סבָתוֹ. הוא נבר בחול..."
"נמשתה גופה. הגיאות מציפה את שרטוני החולות של מפרץ דבלין, הודפת לפניה מסחף דליל של שברי..."
"מיתה בים. הנעימה במיתות הידועות לאדם"
יוליסס. ג'יימס ג'ויס. תרגמה מאנגלית: יעל רנן. הוצאה לאור זמורה ביתן, ספרית פועלים.

בראשית: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים.
...וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, 
...וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. 
רשי : אעבדך שבע שנים - ב"ר הם ימים אחדים שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים ותדע שכן הוא שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים    ]


     


                                                             






     

יום שבת, 18 בינואר 2020

"השוּעָל קובר את סבָתוֹ תחת שֹיח אֶדֶר"



הרי כשהמוזיאונים לאמנוּת חדים לנו חידות, כגון, האם אתה יכול לחשוב על טְריפטיך אחר באוסף, יכולים לקום בנו מין געגועים לימֵי היחסים השוקטים  שלנו, של המוזיאונים ושלנו, כשרק צעדֵינוּ הכמעט-נעלמים באולמותיהם הדוממים. 
וכמובן, יכול לצוץ ולקום לו, כמעשה שֹטן, גם הרצון ביחסים הלא נעלמים, לא רק לחשוק במוזיאונים ובאמנוּת אלא גם להיות נחשקים, ומה בכך, כי פְּנֵיהֶם כבר מכירים את פָּנֵינוּ, ועוד מעט ויוכלו להיות מחַבְּבִים את פָּנֵינוּ, ואפילו יהיו כאוהבֵינוּ. 
אבל הרי עדיין הכמעט-נעלָם באולמותיהם, עדיין כמעט משְֹאַת נפשותינו באולמותיהם. 

וחוץ מזה, מִצטחקת לה אצלי עכשיו החידה שחד סטיבן דֶדאלוּס לתלמידיו, שפִּתְרוֹנָהּ הוא "השוּעָל קובר את סבָתוֹ תחת שֹיח אדֶר". 


["...לְנֶפֶש עֲלוּבָה זוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָרָקִיעַ." 
"השוּעָל קובר את סבָתוֹ תחת שֹיח אֶדֶר". 
יוליסס. ג'יימס ג'ויס. תרגמה מאנגלית: יעל רנן. הוצאה לאור זמורה ביתן, ספרית פועלים ]




                             

                    הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון


               

                                     




יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

"שניהם ערומים", צוּרָה והפשטה [2]


ישראל ואני דיברנו על "הצֵּלַע אשר לקח מן האדם לְאִשָּה" ועל "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו", כי הצלע, הצַד, היא כמעט כצורה של הגוף, כשֹרטוּט שלו, כהַפְשָטָה, וגם העירוֹם הוא הצורה, העירוֹם של אדם וחוה הוא צורת גופיהם, כמעט הפשטה שלהם. והוא כעֵין רישוּם דַק שלהם, חשבנו. 
חשבתי שוב על התמדַת צוּרוֹת זכר ונקבה בשפה העִברית, כי ראיתי בהן עכשיו את שמירת זיכרוֹן ההבעה של שניהם ערומים, של העירוֹם ההוא, כמעט התמדַת ההבעה הזאת בתוך הזמן. 
וזיכרוֹן ההבדלה בין העירוֹם ובין הבָּשָֹר ["בשֹר מבשֹרי"], גם הוא נשמר בהן, כל הזמן זיכרוֹן הבדלַת העירוֹם, הצורה הדקה כעֵין רישוּם שלנו, ממלֵאוּת הבָּשָֹר והדם. ואולי גם הבדלַת יְפִי דקוּת הרישוּם. 
וכמובן, השפה שומרת כך גם את הזיכרון של "זכר ונקבה ברא אותם", די בפשטוּת, אבל זיכרוֹן העירוֹם ההוא וזיכרוֹן יכולתָם ההיא להכיר את ההפשטה נוֹגְהִים בעדינוּת בתוכָהּ. 

[ומשהו על הטענה על העדפַת מין זכר על פני מין נקבה בשפה העברית. צורות  הדקדוק הרבות של השפה, שבהן גם צורות זכר ונקבה באלפי שמות העצם שלה, יכולות ליצור את הרושם שהעדפת מין אחד תהיה בעיני השפה הזאת מין תִּפלוּת.] 
[ ב,כב אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה;
ב,כג וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי;
  ב,כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ        
א,כז בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.]

        
                                         
מיכלאנג׳לו

יום שלישי, 24 בדצמבר 2019

עוד על "גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי" וזמן רחוק כל כך

הרי "גֻּנֹּב", המקור, הלא נוטֶה, יכול להזכיר את עֲבָרוֹ של הפֹּעַל, כמין ידיעה מזמן רחוק כל כך, כמעט בלי ידיעַת הזמן עצמו, רק מין זיכרון כמעט בָּדוּי של הזמן ההוא, והפֹּעַל הנָטוּי, גֻּנַּבְתִּי, נזקק לו כאן, לידו, בשביל הבעַת הידיעה מן הזמן שכמעט אין לשעֵר אותו, מעֲבָרוֹ שלו שכמעט אין לשעֵר אותו. ונדמה שהפֹּעַל הנטוי עצמו יכול להתפשט כך מעט אל הקיוּם הכמעט מופשט שלו, הלא נוטֶה, כמו בתוך זיכרונותיו. 
ו"אֶרֶץ הָעִבְרִים" של יוסף, הרי נגלָה בה עֵבֶר, כמו היה קיים בידיעתו ובזיכרונותיו של יוסף, כעובדה בהירה וגם כנעלָם מן הראייה ומיכולת ההוכחה במרחקי הזמן הנעלמים. ויוסף, מארץ העִברים, כנראה חשב שגם במצרַיִם נמשך זיכרון עֵבֶר, גם במרחבי הזמן של מצרַיִם, ושהוא עצמו יוכל להיות בהיר שם, כמוכר וידוע להם בתוך הימשכוּת הזיכרון הזה.     

ו"גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי" של רוברט לואיס סטיבנסון, ["  Kidnapped  "], שקראתי בילדותי, ושעִרבב בתרגומו לעִברית את גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי מארץ העִברים בסיפור חטיפתו של הנער דֵייויד בלפור וזיכרונות כל סִבלו והמאורעות שאֵרעו לו, כבר רחוק כל כך, כאילו היה רק בדִמְיוֹנוֹתַי.  

[י,כא וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא:  אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר
טו כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים]  



                                                   

יום שלישי, 10 בדצמבר 2019

דמיינתי לי שרעיונות משחק השחמט.... ולא כמו בן זומא.



דמיינתי לי שרעיונות משחק השחמט ורעיונות ארץ לוח השחמט של "עליסה בארץ המראָה", ארץ דמויוֹת הנפשות החיות ודמויוֹת כלֵי השחמט ושוויוֹן דמויות הנפשות ודמויות החֲפָצִים, זָרְחוּ במחשבתו של מרסל דושאן כשתיאר לו איך חֲפָצִים מוכנים יכולים להיות ליצירוֹת אמנוּת כשהם מונָחים על ארץ האמנוּת. 
דמיינתי שכל האפשרויות שניסה להשיג בציור [כמו ב"עירוֹם יורד במדרגות מס '2" ] נהיו בעיניו טְפֵלוֹת אל מול אפשרויות ההִשתנוּת וההִתחלפוּת הגדולות שיוכלו להיות לחפצים "רֶדִי מֵייד" על ארץ האמנוּת, על "לוח השחמט" של האמנוּת, ושאחרי כן כבר דימה לו שירעיש את העולם. 
לא כמו בן זומא שהרעיש את העולם על "ויעשֹ אלהים את הרקיע", על שאלֹהים לא יָכֹל להעתיק לכאן את השֹפה של יצירת האור, השֹפה של "יְהִי" הראשון [ונאלץ לעשות את הרקיע], אלא רק בגלל דברים שקבעו בני אדם. 

ואל מול הרעשַת העולם של בן זומא נהיים גם הדמיונות האלה שלי טפֵלים.       
    
 [בראשית:  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.    

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.  ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ,   ]
   

["ויעשֹ אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש אתמהא...", בראשית רבה פרשת בראשית]

                                            

 ״משחק שחמט גדול ועצום נערך כאן, המשיכה, על פני העולם כולו, אם זהו העולם בכלל״.  
״סוף סוף המשבצת האחרונה...״ [שָם עליסה נהיית מלכה]. ״עליסה בארץ המראָה״. לואיס קרול. איורים: ג׳ון טניאל. מאנגלית: אוריאל אופק.                 

                                               
                                

יום שלישי, 3 בדצמבר 2019

וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו

"...כשאני חושבת עכשיו על מה שקרה אחר כך, הוסיפה, נדמה לי שכבר אז, בזמן המלחמה, ראה את האופן שבו דברים חוזרים, וכשהמחלה של סמדר אכן חזרה, הוא שאל אותי אם ייתכן שהגוף רק חוזר על מה שהוא כבר מכיר, כאילו רצה לחשוב שהיא רק הד למה שהיה, אבל עכשיו אני מבינה שהרגיש את החזרתיוּת, שהיא מעין סיבה עמוקה, ושאולי כבר יכול היה לדמות לעצמו את המשך הסכסוך, כשעתידה תחזור לבית המשפט כדי לערער על הצוואה שלו..."   

ועוד, אחרי כן, בכל זאת הֵד המחלה, בָּבוּאַת המחלה, הערטילאיים הלא-נִמְדָּדִים, כאילו לא בגוּף ממש ובכל זאת בגוף, הכרחיוּת החזרה המסוימת בגוף, כמו חזרַת תכוּנוֹת וכהמשכיוּת תכונות, טבועות בעומקו. 
וכבר בלי רפואה, ובלי הזדקקוּת לה, כי רק הד ובבואת המחלה בַגוף, ידועים רק לו, כמו מַרְאוֹת הרים שדות וחיות שהכיר, וששקעו בו, וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו, והוא כמו צף, שוקֵט, מתאים למים ולאוויר, לחזרותיהם, להדיהם, לבבואותיהם, לעופות החולפים בהם ולחיות השדה, ולצמחים הנושמים. 




              

                                רישום לימוד ישן 

[הציטוט מ״הגדרת הצמחים״]               

יום שלישי, 26 בנובמבר 2019

פֶּתַח בציוּר המנייריסטי ["תֵּבַת נוח"]


נִטפלתי אל הציוּר הזה בשל פֶּתַח ההצצה. אבל ההצצה מן הנוֹף האחד אל הנוף השני, עם התֵבה, כמעט מובנת מאליה בציור המנייריסטי, ועירוב הזמנים המתוארים והאור החֶזְיוֹנִי של נוף התֵבה כמעט מובנים מאליהם כאן, ואִתם פתח ההצצה נהיֶה מובן, כמין שיא המלָאכותיוּת של הציור, שיא היות הציור דְּמוּת מלָאכוּתית, של הנופים, של התֵבה ושל האור, עם שיא הרעיון. 
 נטפלתי אליו גם בשל "נָתוּן" ["1 מפל המים, 2. מנורת הגז"]  של מרסל דושאן. 
גם פתח ההצצה של "נתון" הוא הצגת המלָאכותיוּת, אבל הוא גם הפתח אל כמין "משחק" בציוּרֵי הנוף המוכָרים של האמנוּת, כמין כְּפִירָה בהם או בציור כולו. 
ובכל זאת, הרי יש כאן דמות נוף, תמונה, עומק ומרחק, ומבעד לפתח ההצצה דמות הנוף היא כמעט כמבקשת להיות חִזיון. כמעט כמו באמנות הציור הידועה. היצירה הכופרת באמנות הידועה המֻכֶּרֶת מאירה בעומקיהָ כמעט כמוה.  
[ודמות האִשה המוטלת קשורה גם היא, כמובן, בפתח הנפער, ובמראה הנוף המְשַֹחֵק והכופר בציוּר. נדמה לי שהיא עצמה כדבר נִפְעָר מחריד וגם כמִשְֹחָק ].     
         




                          
     
     Savery_Noah's_Ark      תבת נוח

Noah's Ark.  



                                                                     
    Étant donnés English: Given: 1. The Waterfall, 2. The Illuminating Gas,

מרסל דושאן . ״נתון״ Marcel Duchamp