הרי כשהמוזיאונים לאמנוּת חדים לנו חידות, כגון, האם אתה יכול לחשוב על טְריפטיך אחר באוסף, יכולים לקום בנו מין געגועים לימֵי היחסים השוקטים שלנו, של המוזיאונים ושלנו, כשרק צעדֵינוּ הכמעט-נעלמים באולמותיהם הדוממים.
וכמובן, יכול לצוץ ולקום לו, כמעשה שֹטן, גם הרצון ביחסים הלא נעלמים, לא רק לחשוק במוזיאונים ובאמנוּת אלא גם להיות נחשקים, ומה בכך, כי פְּנֵיהֶם כבר מכירים את פָּנֵינוּ, ועוד מעט ויוכלו להיות מחַבְּבִים את פָּנֵינוּ, ואפילו יהיו כאוהבֵינוּ.
אבל הרי עדיין הכמעט-נעלָם באולמותיהם, עדיין כמעט משְֹאַת נפשותינו באולמותיהם.
וחוץ מזה, מִצטחקת לה אצלי עכשיו החידה שחד סטיבן דֶדאלוּס לתלמידיו, שפִּתְרוֹנָהּ הוא "השוּעָל קובר את סבָתוֹ תחת שֹיח אדֶר".
["...לְנֶפֶש עֲלוּבָה זוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָרָקִיעַ."
"השוּעָל קובר את סבָתוֹ תחת שֹיח אֶדֶר".
יוליסס. ג'יימס ג'ויס. תרגמה מאנגלית: יעל רנן. הוצאה לאור זמורה ביתן, ספרית פועלים ]
הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה