"אֲנַחְנוּ " ו"נָחְנוּ ". כאורך הרוח של תשוּבַת מִזְגֵי הים והרוחות.

י' ואני דיברנו על " אֲנַחְנוּ " ו"נָחְנוּ " שאמרו האחים ליוסף, ועל "אחים מצרִיים" ו"אנחנו" שאמרה אשת פוטיפר של תומס מאן, שהחזירו את "אנחנו" ו"נחנו", והרי כמו שהם הוציאו אותו מתוכם היא הוציאה אותו מהאחים המצרִיים שלה, ומהיותו כבר מצרי, והחזירה אותו אל היותו עברי, ואל ירידה אל בור, בית הסוהר. 

וכמו מעשה הבֶּגֶד שעשתה, שהחזיר את מעשה כתונת הפסים שעשו האחים, ה"אנחנו" שאמרה גם הוא תשוּבַת הדברים בתוך הזמן, תשובת העָבָר אל ההווה שלה ב"יוסף אחיו", ואל העתיד שיצטרך להיות שם. 

כל כך ארוך הזמן וארוכה הסִפרוּת הזאת, ו"אנחנו" ו"נחנו" מופיעים בתוכם כהופעַת הבְּקָרִים והערָבים שלנו. 

נזכרתי ביומן הספינה, ה"אנדוור", של קפטן קוּק, ובאורך הרוח של הדיווחים היומיים הקבועים על מִזְגוֹ של הים ועל מִזגן של הרוחות, וכמעט יכולתי להבין את גודֶל הדבר שראה קפטן קוּק בתשוּבַת מִזְגֵי הים והרוחות, את אורך הזמן ואורך הים שראה, שהיו גדולים מן השמים והרוחות שראה מעליו ומן הים שראה מתחתיו רק עד האופק. 

ותשוּבַת הדברים ב"יוסף ואחיו" של תומס מאן היתה בעינַי לרגע כתשוּבת מִזְגֵי הים והרוחות.           

[וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹנִי; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר-אֹכֶל.  יא כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ

אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.  יד. בראשית]

["אחים מצריים!...התראוני עומדת על מפתן הבית הזה, והאם מכירים אנחנו זה את זו, אתם ואני?  - "אנחנו" וגם "זה את זו"...". 

"את הנוכרי הזה הביאו לנו אל הבית  - "לנו", שוב! – לצחק בנו ולהבזות אותנו...". יוסף ואחיו. תומס מאן. ספרית פועלים. מגרמנית מרדכי אבי שאול] 

                                     

Painting by Samuel Atkins (1787-1808) of Endeavour off the coast of New Holland during Cook's voyage of discovery 1768-1771. Inscription on reverse of painting indicates it relates to the grounding of the Endeavour on the Great Barrier Reef in June 1770. Samuel Atkins (c.1760-1810) - National Library of Australia

                                 

Earl of Pembroke, later HMS Endeavour, leaving Whitby Harbour in 1768. By Thomas Luny, dated 1790.

הציוּר מעלה על הדעת אִי-חיים.

"פרח הכריזנטמה הוא פרח של מזג גאֶה, הצבע שלו יפה, הניחוח שלו מתמהמה ומתמשך. כדי לצייר אותו מוכרח המצייר לאחוז בלִבּוֹ תפישֹה של הפרח כולו. רק בדרך זאת יכולה המהוּת המסתורית הזאת להיות מועברת בציוּר". ["גן זרעי החרדל"] 

הצייר שהצליח לאחוז בלִבּוֹ תפישֹה שלמה של הכריזנטמה ושל חייה כולם, הרי גם ידע שהכריזנטמה  המצוירת היא הדומֶה הלא-חי, המעלֶה על הדעת גם אִי-חיים, ובעצם, היה צריך להכיר את הכריזנטמה ואת כל חייה ואת הצמחים וכל חייהם ולא לסטות אל מה שאינו ממהותה ומתמצית קיומה כדי שיוכל להשיג את הדומֶה מאד המעלֶה על הדעת גם אִי-חיים, אני חושבת זמן רב כל כך אחרי חייו שלו.  

ואני יכולה לדמות לי עכשיו את חומרתו וגם את כמעט פְּלִיאַת האושֶר שלו כשהכריזנטמה המצוירת שלו, כמו הצמחים המצוירים האחרים וכמו בעלי החיים המצוירים והאדם והבָּשָֹר והדָם המצוירים, כל הדומים הלא-חיים, הראתה לו גם את ההיכָספוּת של האמנוּת אל מה שיעלה על הדעת אי-חיים.  

עזה כמוות אהבתה של אשת פוטיפר של תומס מאן, ושתיהן, האהבה העזה כמוות ואשת פוטיפר, הן הדומות הלא-חיות. כמה נוקשה רצונה של הסִפרוּת לאחוז בדומים הלא-חיים בעת שהמִלים שלה כמעט מפתות אותנו להאמין שהדומים הם בדיוק כמו אלה שמחוץ לסִפרוּת, שהדומים לנפשות החיוֹת שמחוץ לסִפרוּת הם בדיוק כמותן, עם רוחן ונִשמת-אפן. 

וכמה אהוב עלי רצונה הנוקשה הזה, כי כשאשת פוטיפר של תומס מאן מעלה על דעתי את האהבה, את עַזּוּתָהּ, את התשוּקה, הייסורים והבדידוּת של הנפשות החיות, היא גם מעלה על דעתי אי-חיים. כמעט כתכלית האמנוּת.    

   

["פרח הכריזנטמה הוא פרח של מזג גאה, הצבע שלו יפה, הניחוח שלו מתמהמה ומתמשך. כדי לצייר אותו מוכרח המצייר לאחוז בלבו תפישֹה של הפרח כולו. רק בדרך זאת יכולה המהוּת המסתורית הזאת להיות מועברת בציור". ["גן זרעי החרדל", עמ' 436 , תרגום שלי מן התרגום לאנגלית של המקור הסיני]

  

["חדלת בינה אני בתשוקתי שאין לה שיעור  - אל בשרך ודמך...". יוסף ואחיו. תומס מאן. ספרית פועלים. מגרמנית מרדכי אבי שאול. עמ'341] 

     

                     

                               

Hummingbird and Apple Blossoms,1875

Martin Johnson Heade American

The Metropolitan Museum of Art

מן ההוראות לציור אורכידיאות בספר ״גן זרעי החרדל״. [״שני פרחים גב אל גב. שני פרחים פנים אל מול פנים.  שני פרחים, אחד נוטה כלפי האחר, אשר מביט למעלה.״  ]      

...אל תוך הערָפֶל של הקדחת הצהובה. וענן הידיעה.

במכתב לאחותו לאורה, מעשרים וששה במרץ 1901, כתב ד"ר וולטר ריד שבתחילת יוני שלחה אותו פקודה אל תוך הערפל של הקדחת הצהובה כדי ללמוד את המחלה. 

ד"ר ריד כתב לאחותו דימוּי כשכבר ידע שהמחלה מועברת על ידי יתוש, אדס אג'יפטי, והקדחת הצהובה כאן, בַדימוי, היא ערָפֶל, ושרויה בתוך ערפל, והסכנה היא בערפל, והאוויר לא בהיר, הוא אוויר המחלה, ועכירוּת המחלה בו, 

אבל הדימוי גם מראֶה את המחלה כרובצת על הארץ, כרובצת כערפל וכענן גדול על הארץ, לא ידיעתו של המדע, אלא ידיעה אחרת, גם היא כערפל וכענן גדול על הארץ. 

"השמַיִם [Heaven] הרשו לי לבסס את הדרך הנפלאה הזאת של הפצַת הקדחת הצהובה", הוא כתב לאשתו בדצמבר 1900 על הוכחת התיאוריה של העברַת המחלה על ידי יתוש, וההוכחה שלו הונהגה על ידי השמַיִם ואלֹהים, וענן הידיעה שלו היה מעליו, ענן ידיעה ואי-ידיעה. 

"היתה זאת התיאוריה של פינלי והוא ראוי להרבה בגללה, אבל הוא לא עשה דבר כדי להוכיח אותה... אני משער שד"ר פינלי יהיה מאושר כשיראה את התיאוריה הזאת מוגנת במלואה סוף סוף", הוא כתב לה עוד. אבל ד"ר פינלי מקובה, שכתב בדיווח שלו מעשרים ושבעה במאי 1899 שהיתוש המבוזֶה שהואשם על ידיו מאז 1881 כגורם המעביר של קדחת צהובה מושך אליו עתה תשומת לב די רבה על ידי מתבוננים מכובדים, בוודאי האמין שהידיעה המבוזָה שלו היתה ידיעה מדעית  בהירה. 

נזכרתי בדברים האלה כשקראתי שוב את "מוות בוונציה". והרי אשנבאך נזכר שהעיר נגועה ומסתירה את חוליָהּ, והאוויר היה רווי אֵדֵי ריקבון, העיר והאוויר היו כמעט חולים, ומפיצים את המחלה, שהיא כאד רע על הארץ, וגם כאן הידיעה היא כערפל וכענן.   

וכמובן, ענן הידיעה ואי-הידיעה כאן הוא ממהוּת הסִפרוּת, רובץ בה ומתנשא בה, וזקוק לשמַיִם שמעליו, לא לעזרַת השמַיִם שהיתה אצל ד"ר ריד אלא לְמה שכמעט אי-אפשר לדעת על אודותיהם.     

       

                

         

     Jules Elie Delaunay (1828-1891)
Plague in Rome1869Oil on canvasH. 131; W. 176.5 cmParis, Musée d'Orsay

                     

U.S army yellow fever commission בקובה.

 המשלחת של צבא ארה״ב לקדחת הצהובה בראשות ד״ר וולטר ריד

כשאני חוזרת אל הציוּר של בוטיצֶ'לי ואל תיאורֵי יְפִי הנער ב"מוות בוונציה"

כשאני חוזרת אל הציוּר של בוטיצ'לי שיש בו הבעוֹת היופי הקצת מופרזות, אני מסכימה לחשוב שהיופי הזה הוא כמעט מה שנכספתי אליו בדִמיוֹנוֹתַי, כמין הִתגלוּת של מהוּת היופי שאני לא יודעת לגמרי מה היא. 

הבעוֹת היופי האלו כמעט לא מצטרפות אל הבעוֹת היופי של הריאליסטי לגמרי, של המתפרץ, של הֵדֵי התהומות, של המואפָל, של ההחלשה וההתרחקוּת אל החיוורון ואל הביטוּל, אבל הן נמשכות אל תוך הזמן הגדול. 

בכל זאת, הרי אני דנה את היופי הקצת מופרז שבציורים מסוימים של בוטיצ'לי ואני כמעט לא דנה את תיאוּרֵי יופיוֹ של הנער ב"מוות בוונציה" ואני תוהה על כך. אבל תיאורי יופיו של הנער ב"מוות בוונציה", הם כבר כנידונים וכמושפעים על ידי ההגיגים והשֹרעפים הרבים כל כך של הסִפרוּת הזאת, אני חושבת. כי הסִפרוּת הזאת מסוגלת לא רק לנטות חֶסֶד לתיאוּרֵי יְפִי הנער אלא גם לדוּן אותם בתוך פניותיהם הרבות של ההגיגים והשֹרעפים. 

כשהיא שואפת להראות את היופי, הצורה, כהגיג אלוהי, היא דומה לרגע לציוּר של בוטיצ'לי, אבל מחשבותיה והבעותיה ופניותיהן סובבות בה כסערה היכולה להקדיר את ההגיג האלוהי. 

כמעט כמו אַשֶנבאך נהיֶה ההגיג האלוהי בה נתון בסכנה.                  

[" עיניו ראו את הדמות הנאצלת שם על שפת הכְּחוֹל, ובפרץ של התעלות נפש דמה עליו כי מה שמשיג מבטו הוא עצם מהותו של היופי, הצורה כהגיג אלוהי, השלמות הטהורה היחידה, שמשכנה במלכות הרוח, ואשר התגלמותה בצלם אנוש שכולו חמדה וחן הועמדה לפניו על מנת שיסגוד לה."  מתוך "מוות בוונציה", תומס מאן, עמ' 48, מגרמנית: נילי מירסקי, הוצאת הקבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה].    

  

                                                 

בוטיצ׳לי [פרט]Madonna of the Magnificat  Sandro Botticelli 

 Sandro Botticelli Madonna of the Magnificat

                         

 Sandro Botticelli The Birth of Venus, c. 1485. Uffizi, Florence

דיבוּרוֹ המִתְפַּנֵּק. ומוות בוונציה.

יופיוֹ ודיבוּרוֹ המִתפנק של יוסף כאן כתשוּבַת היופי וסימן הרַכּוּת והעדנה של הנער שב"מוות בוונציה", הנער עם מראֵה האֵל ומראֵה המחלה, הכמעט ענוגה, ונדמֶה ששני יצירֵי רוחו של תומס מאן אלה, נאצל עליהם היופי הכמעט נשגב, שהוא עצמו כבר תכלית, ונדמה ששני יצירי רוח אלה קיימים גם זה למען זה, ושהדיבור המתפנק נמצא שם למען שניהם. 

אבל כשאני חוזרת מיצירי רוחו של תומס מאן אל יוסף שבספר "בראשית" אני יכולה לדמות שיש לו דיבור מתפנק, ושהדיבור המתפנק מביע את היכולת שלו להיות מצרי, את רַכּוּת היכולת, בלי החַיִץ האיום שבין היותו עִברי ובין היותו מצרי, כי בהיותו רך גם החיץ רַךְ, ושכל זה שייך ליופיו, כי מה ליופי הזה ולחלוקות העמים והארצות, כשהוא עצמו הזִיו הנוהֵר אליהם. 

כמעט כתשוּבַת דְּמוּת הנער של "מוות בונציה" בדמות יוסף שב"יוסף ואחיו", יש מין תשובה הפוכה בַזמן של הדמות מ"יוסף ואחיו" ביוסף של ספר "בראשית". הדיבור המתפנק אצל יוסף של תומס מאן כמדרש, השָב אל יוסף של ספר "בראשית", ורואה בו את הדיבור הזה. בתוך זיו היופי.  

["מדיבורו המתפנק", יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.] 

["...ביופיו כליל השלמות של הנער, קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שעינם כעין הדבש...". מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית נילי מירסקי, הוצאת הקבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.          

"ניכר בעליל שחייו שלו עומדים בסימן של רכות ועדנה".   מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית נילי מירסקי, הוצאת הקבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.]          

   

                                        

 בוטיצ׳לי.   Sandro Botticelli: Madonna of the Magnificat (detail)

    מוות בונציה. תומס מאן.        

     

״כשושנת האגם״ [יוסף ואחיו. תומס מאן]

היא חלמה, איפוא, אשת פוטיפר, כמין הכרח של הסִפרוּת, ושפת החלום שלה היא שפת הסִפרוּת, כמו שפת סִפרוּת בתוך שפת סִפרוּת וכמו חלום בתוך חלום, חלום  מכריע בהיווצרוּת דמותה, הרחק מן הדְּמוּת שבספר ״בראשית״, לא כמאבק בדמות שבספר ״בראשית״ אלא כמין כמיהה אל מה שיכול להיות בה, מה שיכול להתרחב בה מאז ילדותה במשפחת האצילים כשהיתה כ״שושנת האגם השֹחה על פני המים ומחייכת נוכח נשיקות השמש, בבלי דעת, שגבעולה הארוך מושרש בטיט המעמקים הכהים״, ומה שיכול להישאר בה מפנֵי המים ומטיט המעמקים. 

וכמו במין תעתוע היא כמו אחת מהחולמים שבספר ״בראשית״, יוסף והאחרים, אף על פי שהיא אחת מהחולמים רק של הסִפרוּת הזאת, והיא עצמה כאן כחלום, חלום הסִפרוּת הבדויה, עם ההגיונות והשֹרעפים והשָֹפָה הבוראים אותה ומבודדים אותה, רק בהם, והיא מאירה בָּאוֹר היחיד המבודָד, בתוכם, כמעט כמו יוסף, היחיד, שייעוּדוֹ לא רק מה שאלהים יעד לו אלא גם ייעוד היופי, עם הדמיון המסוים של היופי שלו ושלה, הדמיון של מה שהוא תכונה טובה, מַעֲלָה, ודמיון הדברים שנִגְלוּ ליוסף בחלומותיו לדברים הנִגלים לה בחלומה, יחידוּתה, בדידוּתה ויגוֹנה. 

כאן, הרחק מאשת פוטיפר שבספר ״בראשית״, היא נוֹעֶדֶת לפנֵי המים ולעומקֵי הטִיט הכהים.                    

     

[״בסיפורנו ממלאים החלומות תפקיד מכריע: גיבור הסיפור חלם בו מעשי גדלות וילדות, ואנשים אחרים עתידים עוד לחלום בו...״

״היא חלמה איפוא...״, יוסף ואחיו, תומס מאן, עמ׳ 241, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.

״כשושנת האגם השֹחה על פני המים ומחייכת נוכח נשיקות השמש, בבלי דעת, שגבעולה הארוך מושרש בטיט המעמקים הכהים״, יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי. ]    

     

[וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.  לט,ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  לט,ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים.  לט,י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.  לט,יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת.  לט,יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  לט,יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה.  לט,יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל......  

 וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר.  לט,כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, בְּיַד-יוֹסֵף, אֵת כָּל-הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל....-   בראשית ]     

     

                                   

מתוך ״יוסף ואחיו״, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.           

דימוי בתוך נוֹף. וכומתת סייסים על הדשא.

הדימוי בתוך הנוֹף הזה, דימוי הטענות הידועות כל כך על יחסי אדם ארץ וטריטוריה, ובכל זאת, מראֵה האדם-הכִּסא-השמשיָה האדומה-המשולש בתוך הנוף מפתֶה את המחשבות. כמו דבורים הבאות אל פרחי השדה באות המחשבות אל המראֶה הזה, להגיע אל תוככי המראֶה. 
ולַתמונה, לַתמונה המצולמת של האדם-הכסא-השמשיה האדומה-המשולש, יש  זִכרונות מתמונות אחרות, מתמונות האמנות, משטחי הציורים, מהתבלטות האובייקטים של הציורים, מבידוד האובייקטים, מהפתעת הבידוד שלהם, 
ונדמה לי שאחד הזכרונות שלה הוא מהרישום "כומתת סייסים על הדשא" של יוזף בויס. כומתת הסייסים בתוך השטח הגדול וכל מה שהיא עושה שם, בכל השטח הזה רק היא, כמעט בכל העולם רק היא.
וכאילו טעיתי, כי יוזף בויס אמר שתוכן הרישומים שלו הוא שאלת החירוּת האנושית, גם אם כל מה שאתה רואה הוא כומתת סייסים על הדשא, ומה לאחיזת הטריטוריה של האדם-הכסא-השמשיה האדומה ולשאלת החירות האנושית של בויס, אבל הרי האדם-הכסא-השמשיה האדומה נראים בתוך הנוף כמעט כמו כומתת הסייסים בתוך העולם, שאין אחֵר לו.


                    

Martin de Lucas [" investigates relationships between individuals, the landscape and the territory" Aesthetica Magazine
  [.  

"Interested on the relationships between people and the territory of a planet, the Earth, that transcends us in age and about which we have a strange, and intense, sense of ownership." [ http://martindelucas.com/img/pdf/english.pdf       ]

 כומתת סייסים על הדשא, 1969 יוזף בויס