כשאני חוזרת אל הציוּר של בוטיצ'לי שיש בו הבעוֹת היופי הקצת מופרזות, אני מסכימה לחשוב שהיופי הזה הוא כמעט מה שנכספתי אליו בדִמיוֹנוֹתַי, כמין הִתגלוּת של מהוּת היופי שאני לא יודעת לגמרי מה היא.
הבעוֹת היופי האלו כמעט לא מצטרפות אל הבעוֹת היופי של הריאליסטי לגמרי, של המתפרץ, של הֵדֵי התהומות, של המואפָל, של ההחלשה וההתרחקוּת אל החיוורון ואל הביטוּל, אבל הן נמשכות אל תוך הזמן הגדול.
בכל זאת, הרי אני דנה את היופי הקצת מופרז שבציורים מסוימים של בוטיצ'לי ואני כמעט לא דנה את תיאוּרֵי יופיוֹ של הנער ב"מוות בוונציה" ואני תוהה על כך. אבל תיאורי יופיו של הנער ב"מוות בוונציה", הם כבר כנידונים וכמושפעים על ידי ההגיגים והשֹרעפים הרבים כל כך של הסִפרוּת הזאת, אני חושבת. כי הסִפרוּת הזאת מסוגלת לא רק לנטות חֶסֶד לתיאוּרֵי יְפִי הנער אלא גם לדוּן אותם בתוך פניותיהם הרבות של ההגיגים והשֹרעפים.
כשהיא שואפת להראות את היופי, הצורה, כהגיג אלוהי, היא דומה לרגע לציוּר של בוטיצ'לי, אבל מחשבותיה והבעותיה ופניותיהן סובבות בה כסערה היכולה להקדיר את ההגיג האלוהי.
כמעט כמו אַשֶנבאך נהיֶה ההגיג האלוהי בה נתון בסכנה.
[" עיניו ראו את הדמות הנאצלת שם על שפת הכְּחוֹל, ובפרץ של התעלות נפש דמה עליו כי מה שמשיג מבטו הוא עצם מהותו של היופי, הצורה כהגיג אלוהי, השלמות הטהורה היחידה, שמשכנה במלכות הרוח, ואשר התגלמותה בצלם אנוש שכולו חמדה וחן הועמדה לפניו על מנת שיסגוד לה." מתוך "מוות בוונציה", תומס מאן, עמ' 48, מגרמנית: נילי מירסקי, הוצאת הקבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה].
בוטיצ׳לי [פרט]Madonna of the Magnificat Sandro Botticelli
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה