יום ראשון, 7 ביולי 2024

אין לי בהם חֵפֶץ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 


מצאו חן בעינינוּ כל כך הדברים האלה, ״...שָנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ- אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה״, שאתה לא עושה בהם דבר נכון ולא עושה בהם דבר לא נכון ואין חפץ, כביטוּל החיים, ואם אין חובה אין דין, גם אלֹהים לא יכול לדון אותך, ובעצם הם אומרים כאן שביאת המשיח היא דבר רע, 

והדברים שאומר שמואל, ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ״ [המלכויות משַעבדות], ושאלנו איפה ימות המשיח אם הם לא העולם הזה, וחשבנו שהם העולם הלא זה, וראינו שהוא לא אומר שיהיה שלום בימות המשיח, לא יהיה וגר זאב עם כבש, ואף על פי שאֵלֶּה יְמוֹת המשיח לא יחדל אביון מן הארץ. 

וישראל דיבר עכשיו על לא יחדל אביון ועל בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, ואני ראיתי צַעַר, בימות המשיח לא יחדל הצער מהארץ. 

וישראל אמר אם לא יהיה שִעבּוּד מלכויות, האם עם ישראל יחזור לארצו בימות המשיח, ואם הוא יחזור ויקים מלכוּת משלו האם היא לא תתקיים? הרי גם היא משַעבדת. את העם. 

והמחשבה על משיח, אמר, היא מחשבה תמימה על אדם אחד מושלם, שְאִיפָה תמימה, וכאן שמואל אומר תצטרכו לבטל את האדם האחד המשיח כי הרי לא יהיה שִעבוד. הוא מראה סתירה בימות המשיח. 

 

[וימי הרעה כאן הם ימי הזִקנה הם ימי החוכמה. וכך ימי הרעה הם ימי החוכמה המצטברת]

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא עמוד ב:

וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.

                                                   


יום חמישי, 4 ביולי 2024

בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת: וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 


    בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת: וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

לא היה לנו צורֶך בפירוּש גמור של המִלים האלו כמו שאין לנו צורך בפירוּש שירה. כך היו לנו יְפִי המִלים והשָֹגָה מסוימת של משמעותן ואי- השָֹגָה מסוימת. 

וכך, כשדמיינתי לי ביָּזֻעוּ סדק נוצר, ראינו שוב את היפוך סִדרי עולם בשִיבָה של העבים אחר הגשם, וראינו שההיפוך הזה גורם את יָּזֻעוּ ואת מה שאחריו. וראינו שֶיָּזֻעוּ הוא חלק מימי הרעה. 

ולא ידענו מהו הבית כאן, וכאילו משמעויות רבות בו, גם משהו שבני אדם מקַדשים, גם בית האלֹהים, ונזכרנו בבתים שאלֹהים עשה למיילדוֹת במצרַיִם [״וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״] ולא ידענו מה פשר הבתים האלה, ונזכרנו בנשים הצובאות בפתח המקדשים, ונמשכה עוד השֹגַת משמעוּת הבית, 

ונזכרנו במְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן שאמר קֹהלת כשקראנו את וְהִתְעַוְּתוּ, וגם הִֽתְעַוְּת֖וּ לא יוכלו לתקון, גם אצל בני האדם יתהפכו הסדרים, ולא היינו צריכים לדעת לגמרי מהן הטוחנות והארובות, וכאילו המִלים ״וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר״ נהירות לנו, ואין להסביר אותן, רק היופי וצַעַר הרעה שתבוא, 

ולרגע חזרנו אל עניין הבית, וישראל אמר על חשיבות בית-לחם בתנ״ך, בית שהוא מקום, והפלגנו אל המחשבה שהבית כאן אצל קֹהלת הוא מקום, הדבר הגדול החשוב הזה, וכל המתוארים כאן הם באסון המקום, בימי הרעה. 

[ועל ״וְיָקוּם״. לא על יָקוּם משנתו חשבנו אלא על ״וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו״, ועל קם כאויב.]

 

[ובזמן שאני כותבת ״ווֹרד״ מסמן מִלים מ״קֹהלת״ כטעויות, ומציע תיקונים ומִלים אחרות. אני רגילה לזה. ווֹרד לא יודע לקרוא תנ״ך מנוקד. אבל עכשיו אני קצת מחבבת את התהייה שלו על המִלים שלא יוכל למצוא להן הסבר גמור] 

 

 

 

יום שני, 1 ביולי 2024

יוֹמנסִפְרוּת 42. עִניין הסיפור הקצר אצל שרווד אנדרסון

 


לרגע היה נדמה לי שלסיפור הקצר ״מוות ביער״ יש צורך במין אמת כוללת גדולה ב״היא היתה אִשה זקנה...בכל הכפרים והעיירות הקטנות אפשר לראות נשים זקנות כאלו, אך איש אינו יודע עליהן דבר...״, אבל האמירה המכלילה, חשבתי, אינה נועדת להראות את דמות האִשה הזקנה הזאת כביטוי אמת המצב האנושי [או כסמל], אלא דווקא להראות את הדמות המסוימת הזאת, גריימס, כנהיית נבדלת, היא עצמה, כְּמַה שיהיה בנפשו של הסיפור הקצר, בפְנִימוֹ, מין יְצוּר יפה עצמאי מטריד מתבהר ומתעמעם מרומֵם כמעט אל הלא נִתפשֹ [כמו בריצת הכלבים] וחוזר בו גמור ולא גמור כאילו קצר מדי בשביל כל אלה ובכל זאת מִתמלא בהם. 

 

וב״האִשה האחרת״. הסיפוּר הפנימי על האִשה האחרת כמו לקוח מיצירות סִפרוּת אחרות, חשבתי, כך הוא נהיֶה כמין אמת גדולה שהסיפור מקבל אותה אליו כמעט כגְמוּרָה, אבל הרי היא גם האמת הלא גמורה הרחוקה, אמת אי-ההשָֹגָה של האמנוּת. ואף על פי שהסיפור הפנימי על האִשה האחרת כאילו מקבל את גדולתו מדִמיונו ליצירות סִפרוּת אחרות הוא תלוי בסיפור הקצר שבתוכו הוא נמצא, שאין לו עניין בעלילה מתפתחת, אלא במין רושֶם נשאר. כך, סיפור האִשה האחרת וגם סיפור האירוסין והנישואים הם כרושֶם נִשאר, חשבתי. שוב, חשבתי, הנה היְצוּר העצמאי היפה המטריד המִתבהר ומִתעמעם הגמור ולא גמור המגיע עד יכולתוֹ להיות כרושֶם נִשאר. 

 

[ואולי בהשפעת מחשבותַי על רישוּם חשבתי על רושֶם נִשְאָר כמין עיקר של הסיפורים הקצרים של שרווד אנדרסון כאן, אבל לא, הרי לא ראיתי כאן דבר דומה לרישוּם אלא את הדברים המתקרבים ומתרחקים המופיעים ולא מופיעים הכמעט מוסברים ומוכחשים, כרעיון מתבהר ונעלם בתוך חֻמְרַת הסיפוּר הקצר הידועה] 

 

 

״רצים בדממה בקרחת היער, מתחת...הם יצרו תמונה מוזרה...״ 

״יתכן שריצת הכלבים היתה טקס מוות.״ 

״פעם ביער אילינוי, בליל חורף אחר, ראיתי להקת כלבים נוהגת בדיוק אותו דבר. הכלבים המתינו למותי...״ [מוות ביער. עמ׳ 59, 60, 61]

 

״הוא התחיל לספר לי את הסיפור שאני מתכוון לכתוב.״ [האשה האחרת. עמ׳ 73]

 

[כל הציטוטים מ״האשה האחרת״, שרווד אנדרסון, הוצאת נהר, תרגמה מאנגלית סמדר גונן]

 

 

 


                                                 


 

 

 

יום רביעי, 26 ביוני 2024

יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

שבנו אל ״עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ״ ואל השיחה שלנו בימֵי רָעָה. ומה אם לא תֹאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תִּחְיֶה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תֹאמר ויהיה לך חֵפֶץ בימי הרעה, אמר ישראל. וראינו ב״עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים״ את עניין האור, כי ראינו גם את עניין האור של היום הראשון בבראשית, ״וַיְהִי אוֹר״ [נברא לפני בריאת השֶמֶש ובלי קשר לשמש], ואת אובדן האור הזה כאן, אובדן גדול בתוך העולם. אסון בתוך העולם. 

והחושך, קיים לפני האור [וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם], עומד שם לגמרי לא קשור באור, קשור בתֹּהוּ, וכשקֹהלת קושר את החושך לשמש הוא מקטין את האֵימה, אמר ישראל. 

והאור הראשון, אמר, כאילו לא נמצא [בספר בראשית האור הראשון לא נעלם] כשקֹהלת מחבר את היום הרביעי של הבריאה ליום הראשון. 

ודיברנו מעט על ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״, על היפוך סִדרי עולם בשִיבָה של העבים אחר הגשם, אבל יפות כל כך המִלים האלו ואנו יכולים לתאר לנו בוודאוּת את השיבה הזאת, והיא אינה מטילה עלינו אימה. 

ודיברנו עוד על העבים כאן הזקוקים לגשם כדי לדעת לאן לשוב, ועל העבים היכולים לשוב אחר המבול, אחר גשם המַבּוּל, כי תמיד ישיב המבול את העבים היכולים לגרום עוד מבול. 

 

 

קהלת יב: וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג) 

 

[בראשית:  יב  וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.]

                                              


 

 


יום רביעי, 19 ביוני 2024

השָֹדֶה הוא כמעט כארץ [ושדות הקרב]



 

השָֹדֶה כמעט כארץ, חשבתי, וראיתי את הַשָּׂדֶה מול השמַיִם כארץ מול השמַיִם ב״וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם״, 

וחשבתי על ידיעה רחבה ואי-ידיעה רחבה ב״וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו״ [כשאין לספר בראשית צורך לומר מה אמר קין] ועל השֹדה ב״וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה״, כי היה נדמה לי שגם השדה רחב וגדול כידיעה ואי-ידיעה, וכאילו גם רוחַב ״וַיֹּאמֶר״ בו, בשְֹדֵה ההֶרֶג,

וחשבתי על שֹדות הקרב, והם שֹדות המלחמה, והיה נדמה לי שגם הם רחבים כארץ, ונולדים כמעט עִמה, ואין המוחשי שבהם מתאֵר את המופשט שבהם, וההֶרֶג והמוות בשֹדות המלחמה כמעט מכירים את הלא נתפשֹ הישן העתיק של ההֶרֶג בשֹדה ההוא, קרוב כל כך ל״מוֹת תָּמוּת״ שאמר אלֹהים לאדם, כמעט קרוב לרֵאשית הארץ. 

 

ולא ידעתי לגמרי מהו השדה ב״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת ערב״  שידיעה ואי-ידיעה על מי האיש ועל אהבה בו.  

 

[כשחשבתי על השֹדות הזרוּעים על ידי בני האדם, שבדִמיוֹנוֹתיהם שטחֵי הבר הגדולים, השוויתי אותם לשֹדה בספר בראשית, שאינו צריך לדַמות לו שהוא כארץ, כי הוא כארץ, והיה נדמה לי שהארץ הגדולה בדמיונותיהם של השֹדות הזרועים.]  

 

 

 

 

 

בראשית ב: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  הוְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, 

 

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם,   

 

בראשית: ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  זהֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.  

 

פרק כד: סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.  סדוַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל.  סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס.  סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה.  סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.  {פ}

 

 יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת. 

 

  

יום שלישי, 21 במאי 2024

זיכרון אמנוּת 16 שָֹנֵאתִי את

 

שָֹנֵאתִי את מין התחלה של רעיוֹן הַפְשָטָה בציוּר של פרח, הפשטה חֶלקית בְּציוּר, מתערבבת בתוך הלא-מופשט, ואת האמוּנה החֶלקית שבזה, אמרתי, וישראל אמר אמוּנה חלקית היא עבודה זרה, והיה נדמה לי שהבנתי מהי עבודה זרה, ורציתי לקרוא עבודה זרה להפשטה חֶלקית באמנוּת. רציתי את חֻמְרַת האמנוּת, את הגעַת הרעיוֹנוֹת עד קִצָּם. 

 

כאילו בלי כל קשר לחומרת האמנוּת אנחנו מדברים היום על טומאה [גם ב״אדיפוס המלך״, טומאת הרצח], אבל נדמה לי שבגלל הצורך בקְצוֹת הרעיוֹנוֹת אנחנו מדברים גם על הטומאה. אנחנו מדברים עליה בקְצוֹת יכולֶת ההבנה שלנו וכמעט ברֵאשית היווצרוּת הרְגָשוֹת שלנו. 

אחרי כן, כשנדמה לי שאני מבינה את חומרת האמנוּת, עדיין כמעט-הבנַת הטומאה וכמעט-יכולתֵנוּ לראות את פָּנֶיהָ.  

 

בתמונות:

Tennyson

Jasper Johns

“Ocean Park #54,” Richard Diebenkorn

 

 

                                              



 

יום שבת, 18 במאי 2024

זיכרון אמנות 15 ״...כתב יוּז שמונדריאן

 

״...כתב יוּז שמונדריאן נזקק לציוּרֵי הפרחים כדי להימלט מהרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, וכדי לאפשר להם להחזיר לעצמם את המשמעויות שיוחסו להם. בניגוד לכותבים אחרים, שהדגישו את הצורך של מונדריאן לצייר מדי פעם יופי ידוע ומוסכם, הדגיש יוז את הצורך שלו להציל את המשמעויוֹת של הציורים המופשטים, כדי שיוכל להמשיך ולהאמין בהם.״ [מ״הגדרת הצמחים״, הוצאת כרמל] 

שמרתי בלִבִּי את הדברים של יוּז, והחשבתי כל כך את הרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, ואת האמוּנה בציוּר המופשט, ונזכרתי עכשיו בדברים האלה כשראיתי את צילום ציור הכריזנטמה של מונדריאן, שיש בו כמין פירוּק צורות, כמין התחלה של רעיוֹן הַפְשָטָה בציוּר של פרח, והיה נדמה לי שציור הכריזנטמה אינו יכול לעזור להציל את המשמעויוֹת של הציורים המופשטים בגלל התחלת רעיון ההפשטה בו, שכמעט פוגם באי-ההפשטה שבציור הפרח, והיה נדמה לי שהתחלַת רעיון ההפשטה בו כמעט לא נזהרת מאמוּנה חֶלקית. 

 

[חשבתי אחרי כן שכמו רוב הדברים הישָנים, החיים והמתים, החוזרים ומזכירים את עצמם, כך חוזרים גם הדברים של יוּז, כגעגועֵי העתיד שלנו.]

 

 

בתמונות: Piet Mondrian .Chrysanthemum

Piet Mondrian Arum lily   

 

 ,




                                                      


מונדריאן