שָֹנֵאתִי את מין התחלה של רעיוֹן הַפְשָטָה בציוּר של פרח, הפשטה חֶלקית בְּציוּר, מתערבבת בתוך הלא-מופשט, ואת האמוּנה החֶלקית שבזה, אמרתי, וישראל אמר אמוּנה חלקית היא עבודה זרה, והיה נדמה לי שהבנתי מהי עבודה זרה, ורציתי לקרוא עבודה זרה להפשטה חֶלקית באמנוּת. רציתי את חֻמְרַת האמנוּת, את הגעַת הרעיוֹנוֹת עד קִצָּם.
כאילו בלי כל קשר לחומרת האמנוּת אנחנו מדברים היום על טומאה [גם ב״אדיפוס המלך״, טומאת הרצח], אבל נדמה לי שבגלל הצורך בקְצוֹת הרעיוֹנוֹת אנחנו מדברים גם על הטומאה. אנחנו מדברים עליה בקְצוֹת יכולֶת ההבנה שלנו וכמעט ברֵאשית היווצרוּת הרְגָשוֹת שלנו.
אחרי כן, כשנדמה לי שאני מבינה את חומרת האמנוּת, עדיין כמעט-הבנַת הטומאה וכמעט-יכולתֵנוּ לראות את פָּנֶיהָ.
בתמונות:
Tennyson
Jasper Johns
“Ocean Park #54,” Richard Diebenkorn
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה