בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת: וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]
לא היה לנו צורֶך בפירוּש גמור של המִלים האלו כמו שאין לנו צורך בפירוּש שירה. כך היו לנו יְפִי המִלים והשָֹגָה מסוימת של משמעותן ואי- השָֹגָה מסוימת.
וכך, כשדמיינתי לי ביָּזֻעוּ סדק נוצר, ראינו שוב את היפוך סִדרי עולם בשִיבָה של העבים אחר הגשם, וראינו שההיפוך הזה גורם את יָּזֻעוּ ואת מה שאחריו. וראינו שֶיָּזֻעוּ הוא חלק מימי הרעה.
ולא ידענו מהו הבית כאן, וכאילו משמעויות רבות בו, גם משהו שבני אדם מקַדשים, גם בית האלֹהים, ונזכרנו בבתים שאלֹהים עשה למיילדוֹת במצרַיִם [״וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״] ולא ידענו מה פשר הבתים האלה, ונזכרנו בנשים הצובאות בפתח המקדשים, ונמשכה עוד השֹגַת משמעוּת הבית,
ונזכרנו במְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן שאמר קֹהלת כשקראנו את וְהִתְעַוְּתוּ, וגם הִֽתְעַוְּת֖וּ לא יוכלו לתקון, גם אצל בני האדם יתהפכו הסדרים, ולא היינו צריכים לדעת לגמרי מהן הטוחנות והארובות, וכאילו המִלים ״וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר״ נהירות לנו, ואין להסביר אותן, רק היופי וצַעַר הרעה שתבוא,
ולרגע חזרנו אל עניין הבית, וישראל אמר על חשיבות בית-לחם בתנ״ך, בית שהוא מקום, והפלגנו אל המחשבה שהבית כאן אצל קֹהלת הוא מקום, הדבר הגדול החשוב הזה, וכל המתוארים כאן הם באסון המקום, בימי הרעה.
[ועל ״וְיָקוּם״. לא על יָקוּם משנתו חשבנו אלא על ״וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו״, ועל קם כאויב.]
[ובזמן שאני כותבת ״ווֹרד״ מסמן מִלים מ״קֹהלת״ כטעויות, ומציע תיקונים ומִלים אחרות. אני רגילה לזה. ווֹרד לא יודע לקרוא תנ״ך מנוקד. אבל עכשיו אני קצת מחבבת את התהייה שלו על המִלים שלא יוכל למצוא להן הסבר גמור]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה