כשאני כותבת על ״כל המתים אינן נכנסין אלא לשאול והשאול אינו מתמלא לעולם״ אני לא מבינה לגמרי את עומק השאוֹל. יש לי איזה דמיון על עומק השאול.
אבל יכולתי לראות את דמיון הים והשאול, והיה נדמה לי שהים מסביר את השאול, כשישראל שאל בשיחה שלנו למה הים מעביר אל השאול במיתוס היווני והרומאי. אבל כשחז״ל אומרים שהים הוא כשאול, אמר ישראל, אינם מתכוונים לשאול כמו זו של היוונים והרומאים, אלא יש כאן מֵתים ממש, לא צללים ומְהַלְכִים, וב״השאול אינו מתמלא לעולם״ יש גם הרגשת הים כאינסוף, מקום ללא מקום, וישנה כאן שאלה אם חיים הם הִצטברוּת, וכשאין בשאול הִצטברוּת של המֵתים ישנה גם ראִיית החיים כלא מצטברים, גם העולם של החיים לא מתמלא, והחיים הם ניסיון להתמלא שאינו מצליח.
[ז ד"א כל הנחלים הולכים אל הים כל המתים אינן נכנסין אלא לשאול והשאול אינו מתמלא לעולם שנא' (משלי כ"ז) שאול ואבדון לא תשבענה וגו', תאמר משהם מתים בעוה"ז שוב אינם חיים לעוה"ב ת"ל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת למקום שהמתים מתכנסין לעוה"ב שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח מ"ט (ישעיה כ"ד) מכנף הארץ זמרות שמענו ואומר (שם /ישעיהו/ כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה