התנגדנו לראִיית האור והחושך כהֲפָכִים [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

הפעם התחלנו בדעתנוּ. הִתנגדנו לראִיית האור והחושך כהפכים. והרי בבריאה חושך על פני תהום לא קשור לאור, לפני שהיה אור, וראינו שלא נאמר ב״וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ״ שהאור והחושך הם הפכים [והיינו צריכים לשאול אם חוכמה וסִכלות הן הפכים]. 

והיתרון הוא לא בגלל הפכים אלא רק בגלל מידות. מידות גם של היתרון, אמר ישראל, הוא תמיד במידה מסוימת, בלי עניין של איכות. ואם כך, גם החוכמה והסִכלות הן לא לגמרי הפכים. 

ואחרי כן ראינו שאין הַקְבָּלָה ואין היפוך ב״הֶחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ״. האם יש כאן ציפיה מהחכם לא ללכת בחושך, ואם כך אולי הכסיל דווקא יודע על החושך, אמר ישראל, ותלוי בדברים של שיקול דעת ותחושות, ועיניו של החכם נכפו עליו, ובמה הוא חכם, רק בקבלַת המציאוּת כמו שהיא. ואילו הכסיל הוא המחפש. וזאת חוכמה. 

ומקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם מבטל כאן את היתרון. 

 

[ובמדרש חיכתה לנו שאלת יתרון בין דברי תורה לדברי הבלים.] 

 

 

[קהלת (יג) וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ: (יד) הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:

(טו) וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:]

 

יוֹמנסִפְרוּת 23. לא מפני שהיא נהייתה ברווז לבן, או חבצלות, או לורה,

הלכתי מאצל ״חייו והשקפותיו של החתול מור״ לראות קצת איזו דמות חתול סִפרוּתית אחרת, חדשה לגמרי, ומיד רציתי לחזור אל החתול מור וכמובן אל יכולתו של סופר מצוין ליצור דמות חתול מצוינת. ובתוך עִרבוּב הביוגרפיוֹת של החתול ושל יוהאנס קרייזלר המוזיקאי, שהוא גם ערבוב המידות הסִפרוּתיוֹת בתוך דמוּת החתול, מין ריאליזם [באופן קצת מוזר] בדמות החתול ובביוגרפיה שלו מפתֶה אותי עכשיו להאמין שהחתול הוא גם מָגִנָּה של הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר. וכל זה רק הרגשה שלי, קלה מעט, אולי מושפעת מהפרזוֹת מסוימות של החתול, ובכל זאת, הרי היא צומחת כמעט כמובנת מאליה מן הסִפרוּת היפה, שבה הביוגרפיה הכמעט מתעתעת של יוהאנס קרייזלר לא תעמוד בלי הביוגרפיה הכמעט מתעתעת של החתול [ובעצם בלי הגנַת החתול], וההרגשה הקלה נשארת. 

  

 

ושוב המחשבה על המִלים של קתרין מנספילד "כשאני כותבת על ברווזים אני נשבעת שאני ברווז לבן״, הדומות למִלים ידועות אחרות ובכל זאת דומות גם למה שרוגֵש כל כך בסיפורים שלה ובדמויות שבהם, ברתה יאנג, לורה, החבצלות [לא מפני שהיא נהייתה הן], ובהירה אצלי המחשבה שהדמויות האלה מצוינות, ואילו המחשבה שדמות החתול מור מצוינת יכולה להתרופף אצלי קצת פתאֹם, לרגע, והרי בגלל איזה חיסרון בי אני אומרת לרגע, בלִבִּי, הוא רק חתול. ועוד חיסרון בי כשאני לא מצליחה לזכור כל מה שיש בחתול הזה [או להכיר את כל יצירוֹת הסִפרוּת שהוא מכיר...], והרי הוא רַב דברים כל כך, ועלי לחזור ולהציץ בו, כמעט כמו לחזור לעשתונותַי.   

 

[מהביוגרפיה של החתול מור:״...חינוכי הראשון ולחודשי נעורי בכלל, יש עוד הרבה שעלי להעלות באוב. דבר ראוי הוא לציון ומאלף ביותר, כשנפש גדולה מְתנה באוטוביוגרפיה שלה, בהרחבה ובפירוט רב, את כל שארע לה בנעוריה, וייראו הדברים חסרי משמעות ככל שייראו. וכי ייתכן שגאון עילאי ייתקל אי פעם בחוסר המשמעות?...״. חייו והשקפותיו של החתול מור, א.ת.א הופמן, עמ׳ 14, תרגם רועי כנען, הוצאת אפרוח]

על וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה, ועל למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

       

בגלל ״שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י״, בגלל חיסרון תמיד, אי-סיפוק, היה צריך למנוע את לִבּוֹ מכל שמחה והיה צריך להיות חסַר נחת, ולא עשה זאת, אמר ישראל, כי בשמחה יש סיפוק כלשהו. והוא הכיר גם את החיסרון, גם בזמן השמחה. תמיד שִמחה וסָפֵק. 

ועל וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה אמר המדרש ״ופיניתי כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו״, כי השעה היא הקובעת. מתי להשתמש בחוכמה ומתי לא להשתמש בה. וכך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו. בשעתו, בזמן שצריך ללמוד, ובשעתו, בזמן שצריך לשכוח, כשהתורה לא רלוונטית. 

כי צריך לבטל את קיום התורה בשעתו, אמר ישראל, כי בזמן מסוים היא לא מתאימה, ודווקא ההֶעְדֵר שלה הוא הפיתרון. 

 

[אחרי כן חשבתי על דימוּי הספל במדרש, כי היה קצת דַּל בעינַי, והיה נדמה לי שלמען גודֶל עניין השעה הזניח המדרש את הדימוּי.]

[קהלת (ט) וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי: (י) וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי: (יא) וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ: (יב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ

 

:

קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

א (יא) ופניתי אני לראות חכמה, ופניתי, ופיניתי כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו,]

הסיוּם [2]

הסיוּם [2]

"...אבל הוא גמור מפני שאתה משתעמם או שלפעמים אתה גומר לפני שאתה משתעמם? 

אני חושב שבדרך כלל אני משתעמם לפני שאני גומר. זה קורה כשאין רעיונות נוספים להעלות בציוּר, כשאין יותר אנרגיה לארגן דברים מחדש,...ואז, אני חושב, הציור הוא כפי שהוא." מתוך ראיון עם ג'ספר ג'ונס [מראיין דיוויד סילווסטר. קטלוג של מוזיאון תל אביב לאמנות 1991]. 

הוא פשוט מפסיק לצייר. הוא לא חושב על הסיוּם, על המכריע שבו, על המזעזע שבו, על המתבטל, על שיברון מה שכבר נאמר או על האור הנוגֵהַּ לבסוף. וכמובן יש לו כל מיני פיתויים במשך העבודה אבל אין לו בעיית פיתויֵי הסיוּם. הוא רק מפסיק לצייר. זה לא עניין גדול בשבילו. 

אבל כמה קשֶה הסיוּם לסיפוּר הקצר. כמה הוא שואף בדרך כלל להשיג את מה שמסוגל הסיום לעשות. אמנם הוא עלול לפתות אותו מדי, אבל הוא גם יכול להיות הגבול הסופי הברור בינו ובין מה שאינו הוא, והסיפור הקצר יודע שיוכלו להיות בו קצֵה הדברים הנכספים כל כך, ההבהרה האחרונה של תכליתָם וההִתעלוּת אל כמעט קיוּם חדש. הוא כמעט לא יכול לוותר על כל זה. זה יכול להיות כמעט הריחוף שלו. 

וכל כך קשה לו פשוט להפסיק, בלעדיו. להרגיש לגמרי גמור. כמו דבר ממשי לגמרי בתוך העולם. 

 

כדבר צפוי אני חושבת שוב על ״סיוּם הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום...״ של דונאלד בארתֶלמי, כי כמעט מעֲלַת הסיוּם כאן, החמקמקוּת. היא כמעט לא תתיר להשיג אותו.  

 

 

[הציטוט מ״הגולם״, דונאלד בארתלמי, חיי עיר, מאנגלית משה רון]

 

משהו יָשָן

 

בימֵי המלחמה נדמה לי שכוחות היבשה הממתינים בגבול עזה דומים לצבאותיו של אגממנוֹן המחכים להישתנוּת הרוּח על הים. דמיון של ימי המלחמה המהבהב כמעט כמו שמהבהבת השֹפה המתארת את צבאותיו של אגממנון, הרואָה כה בבהירות את הִתערבבוּת בני האדם והאֵלים, את רְצון המלחמה, את מוֹת איפיגניה ותנועת הרוח, והנראית חזקה כל כך משֹפת התיאוּר של כַּתָּבֵי המלחמה בגבול עזה המנסָה לראות רק את הגיון הסיבות האנושיות, גם כשהיא מתארת את גֵאוּת הרצונות של כוחות היבשה הממתינים. 

ובכל זאת, שֹפתם של כתָבֵי המלחמה יכולה להיות כמעט מנחמת כשהיא רואה בבהירות את יכולתו של הגיון בני האדם. ובאמת, כשכוחות היבשה אינם מתחילים לנוע, הצורֶך בשֹפה הזאת נראה רב כל כך, כצורך בשֹפת המיתוֹס. 

מה מעורבב השְֹחוֹק [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

...מה מעורבב השְֹחוֹק, שישנן בו כל התופעות, והוא מעורבב באומות העולם, ובו גם עניין המין, והוא עניין ריבוּי צֶלֶם אלֹהים בעולם, שהוא עצם הקיוּם של בני האדם, ושל ישראל בהם. וצריך להלל את השחוק, שיש בו חיבור כמעט מושלם של גוף ונפש [גם במין], אמר ישראל בשיחה שלנו. 

ובשֹחוק המעורבב יכולות להיות מידת הדין והמידות האחרות, והמדרש אומר מהולָל כי הוא מעורבב. ובתוך המידות והדברים המעורבבים המדרש השאיר דווקא את מידת הדין. ומידת הדין שֹחקה על אלישבע אשת אהרון. היא ראתה שמחה ושֹחוק אבל היתה בזה גם מידת הדין. והמדרש אומר שאין להיות בטוחים בהסתכלות, במחשבה שיש כאן משהו מזוכך, אמר ישראל, אלא המציאוּת תמיד מעורבבת, ומידת הדין מעורבבת עם המידות האחרות. 

ההלל למציאוּת המעורבבת ולסָפֵק הידיעה תמיד על המידה המזוככת. 

 

[קהלת פרק ב 

 (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:]

 

[קהלת רבה  א [ב] לשחוק אמרתי מהולל, אמר רבי אבא בר כהנא מה מעורבב השחוק שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיארטיאות שלהם, ולשמחה מה זו עושה מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם,]

 

[קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

ב ד"א לשחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב, אלישבע בת עמינדב ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל הוי אומר ולשמחה מה זו עושה שנאמר (ויקרא ט"ז) אחרי מות שני בני אהרן וגו'. ]

                                             

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 22. כשאני קוראת ב״חייו והשקפותיו של החתול מור״.

 

מחשבה פעוּטה או לא פעוּטה כשאני קוראת ב״חייו והשקפותיו של החתול מור״. דַּפֵּי הביוגרפיה של החתול ודפי הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר, המוזיקאי, מתעתעים בי לרגעים, לחשוב שהם דבר אחד, עד שאין לי צורך לדעת ברגעים הנעימים האלה אם אני קוראת את מִלּוֹת החתול או את מִלות הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר, ובעינֵי רוחי שווים בערכם כל הדפים האלה בעינֵי היצירה עצמה, כצורֶך היצירה עצמה, ואני מושפעת פתאֹם גם מן השְֹחוֹק המעורבב של ״לשְֹחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השֹחוק ששֹחקה מִדת הדין על אלישבע בת עמינדב...״ שבמדרש ״קֹהֶלֶת רבה״, ובדפי החתול, כמעט בעינֵי רוחי, כל המידות של היצירה, גם מידת הדין בהם, והשֹחוק שלהם מְהוֹלָל, מעורבב, והרי בו מידת הדין והמידות האחרות. והוא כמו ערבוּב דפי היצירה.

ונדמה לי שעוד יִמָּשכוּ מחשבותַי ודמיונותַי, לא-מוסברים, בהמשך הקריאה. 

גם מחשבותַי על התרגוּם היפה. 

 

 

״חרד – בלב רועד, מוסר אני לעולם דפים אחדים של חיים, של סבל, של תקווה, של געגועים -...״ [דברי פתיחה מאת המחבר. ברלין, מאי (-18). מור.״] 

 

[״חייו והשקפותיו של החתול מור״, א.ת.א הופמן תרגם מגרמנית רועי כנען, הוצאת אפרוח]  

 

 

[קֹהלת פרק ב: (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל...

קֹהלת רבה (וילנא) פרשה ב:

ב ד"א לשחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב...]