החֻמְרָה העוברת עד הקצה [שיחות עם ישראל פיבקו]

כמעט אפשר לראות את קצֵה הפרק כשעומדים ב"כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ, אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. ...", וכמעט אפשר לראות משם את החֻמְרָה העוברת עד הקצה, עד "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה...",  כמעט כבדבר אחד.  

ו"כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ..." הוא רק על עינוּי נפש, ורק עם אישָהּ [בעלה], ואין כאן גורל אב ובת אלא בחירה, בנישואים, והיא יכולה להחליט אם לאפשר לבעלה להפר את הנדר שלה, כי נדר יכול לכפות על היחסים בין גבר ואִשה, והיא יכולה לנדור על היחסים האלה, אמר ישראל. הנדר מסַכֵּן את היחסים בין איש ואִשה.

כי הנדר הוא תוספת ליש דרך מידת הדין, ואין בו שלווה, ואין הפרה שלו בגלל חסד, אמר, ויש כאן התנגדוּת לנדר, כי הוא מידת הדין שבאה מהאדם, ולכן הבעל יכול להפר את הנדר.

דיברנו מעט גם על היטהרוּת הנפש [קתרזיס] בטרגדיה היוונית, היטהרות על ידי מִלים, שינוי מציאות על ידי מלים, ועל עניין הטומאה בה ["ויש לגרשו מן הבתים, הוא הטומאה..." אדיפוס המלך], וישראל אמר הנדר יכול ליצור בידוּל בין מותר ואסור, כמו טומאה וטהרה. נדר יכול לחתוך את כל הממדים. יש בו עמידה מול אלֹהים בצורה מסוכנת. 

ודיברנו על עינוי נפש, ועל "אילו נדרים שהוא מיפר נדרים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט..." שבמסכת נדרים, וישראל אמר ארחץ הוא עיסוק בצֶלֶם אלֹהים, ניסיון להחזיר את הנקודה הבסיסית שלו, בלי לכלוך או נֶגַע, ועינוי הנפש הוא גם בכך שלא תוכל להחזיר את הצלם. 

והקישוטים, יש עליהם המבט של האחר, והיא יכולה לשאת את עצמה ואת האחר בתוכה, וההתקשטוּת היא חלק ממנה כי היא מקור הריבוי. נוצרה כריבוי ונושאת בתוכה ריבוי. 

אבל נאמר אם ארחץ ואם לא ארחץ, וחוסר העקביות מוצג כעינוי נפש, וזה לא עינוי גדול ולכן ר 'יוסה אומר שזה לא עינוי נפש. 

ובתלמוד ירושלמי מסכת נדרים יש פירוט נדרים שיש בהם עינוי נפש, וישראל אמר בתורה הנדר הרבה יותר חמוּר, אין בו הפירוט הזה.

וחומרַת קצֵה הפרק, אלה החוקים אשר ציווה יהוה את משה בין איש לאשתו..., היא כמו חומרת הנדרים, כי נדרים יכולים לבנות עולמות ולהחריב עולמות, כמו "יהי אור", והמלים "אלה החוקים" מופיעות בויקרא כו, וגם בדברים יב כמעט כסיום וסיכום של התורה כולה, מינוף של הכל, וכשהן מופיעות גם כאן, "אלה החוקים אשר...", הן כמו תורה שלמה עומדת כאן. 

ועוד, עולם הנדר עוסק ברצינות של השפה, הבניה וההריסה על ידי שפה, והיא מכריחה את הנודר, ויש כאן כמעט אתיאיזם, אמר ישראל, כי האדם נהיֶה מרכז העניין ועל פיו ישק דבר, ויהוה רק מצטרף, מאפשר את הנדר כאשר הנודר מתייחס ברצינות לשפה שלו. ולכן "אלה החוקים..." כאן, ואין כאן מרחב של "אִם תשמרו" ושל "אשר נתן", אין כאן פֶּתַח למְצֻוֶּה. 

 [ במדבר ל יד כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ--אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ.  טו וְאִם-הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ, מִיּוֹם אֶל-יוֹם, וְהֵקִים אֶת-כָּל-נְדָרֶיהָ, אוֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ--הֵקִים אֹתָם, כִּי-הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ.  טז וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם, אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ--וְנָשָׂא, אֶת-עֲוונָהּ.  יז אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.  {פ ]

[מסכת נדרים פרק יא

דף לה,ב פרק יא הלכה א משנה  אילו נדרים שהוא מיפר נדרים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט אמר רבי יוסה אין אילו נדרי עינוי נפש:

דף לה,ב פרק יא הלכה א גמרא  כתיב (במדבר לא) כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש.  נדרים שבינו לבינה מניין בין איש לאשתו...

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עא עמוד א

אלו דברים שהבעל מיפר, דברים שיש בהן עינוי נפש: אם ארחץ אם לא ארחץ, אם אתקשט אם לא אתקשט; אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש, ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט

בבגדי צבעונין! הכא במאי עסקינן - בדברים שבינו לבינה. הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מיפר...]

["...הוא הטומאה" אדיפוס המלך, עמ' 40, תרגום אהרון שבתאי, הוצאת שוקן]

                                                 

הָפֵר יָפֵר. הרחבַת הנאמר [שיחות עם ישראל פיבקו]

כמו מחוּץ לאִשָּה כִּי תִדֹּר מופיע " וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה", וזה ניסיון לעקוב אחרי סוגי נדרים, ונדר של אלמנה וגרושה נובע לא רק מהיותן אִשה, אמר ישראל, ויש כאן התבוננוּת במהלך חיים. 

ואפשר שיש כאן גם הבדלי נדרים של אלמנה וגרושה שהן כאיש הנודר, כי "כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה", ושל אלמנה וגרושה ב"בית אישָהּ", שעליה אמר רש"י שיש לה איש. יש כאן עוד נישואים, ויש כאן אִישָׁהּ, ששומע את הנדר. עוד מהלך חיים, עם בחירה, עם גורל ועצב, אמר ישראל. 

ויש פתאֹם הרחבה של הנאמר אל לֹא הֵנִיא אותה, הָפֵר יָפֵר, אישָהּ הֲפֵרָם, ושינוי של סדר המלים, והָפֵר יָפֵר מופיע כאן לפני ביום שומעו, וישראל אמר שכמו ב"בראשית ברא אלֹהים" יכול כאן סדר המִלים להיות בעל משמעות גדולה.  

כי הָפֵר יָפֵר הוא חשוב כאן מאד, כי הרחבַת הנאמר שיש בה גם הפר יפר מביעה הקשבה רבה יותר של האיש לשפת הנדר של אלמנה וגרושה, של עוד מהלך חיים  וכוח הניסיון והלימוד. 

[דיברנו עוד קצת על "הָפֵר יָפֵר" שיש בו צורת המקור של הפֹּעַל, הָפֵר, שאין לו נטיוֹת בגוף ובזמן, והיה נדמה לנו לרגע שהמקור עצמו, הָפֵר, שאינו תלוי בזמן, מראֶה לנו את גודל חשיבות ההפרה כאן על פני "ביום שומעו".] 

[במדבר ל, י וְנֵדֶר אַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה--כֹּל אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ.  יא וְאִם-בֵּית אִישָׁהּ, נָדָרָה, אוֹ-אָסְרָה אִסָּר עַל-נַפְשָׁהּ, בִּשְׁבֻעָה.  יב וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ, לֹא הֵנִיא אֹתָהּ--וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם.  יג וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם:  אִישָׁהּ הֲפֵרָם, וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ.

  יד כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ--אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ.  טו וְאִם-הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ, מִיּוֹם אֶל-יוֹם, וְהֵקִים אֶת-כָּל-נְדָרֶיהָ, אוֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ--הֵקִים אֹתָם, כִּי-הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ.  טז וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם, אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ--וְנָשָׂא, אֶת-עֲוונָהּ.  יז אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.  {פ ]

 _ּ

                                                   

היסוס בין מה שבנפשה ובין מִבטא שפתיה [שיחות עם ישראל פיבקו]

שאלנו אחרי כן על "וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִיש", למה אִם הָיוֹ תִהְיֶה, ועל פי ספר בראשית הגדרַת אִשָּה היא בַקשר שלה לאיש, אלא כאן יש ספק, ולהבדיל מגורל של אב ובת זה רק במדרגה של היו תהיה כאן, וזה מהדהד את עזר כנגדו, ויש כאן שאלה איך היא תהיה ביחסים עם האיש, אמר ישראל. [רש"י כתב שהיו תהיה הוא ארוסה או נשואה]. 

והיא עם נדריהָ עליהָ, או עם מִבטא שפתיה, שאסרה על נפשה, והאיסור הוא על הנפש, בממד הנפש, שם מחשבת הנדר, ניסוח תיאורטי רק בתוכה, כמו ב"יהי אור". 

והנפש אסורה כבר, בטרם עשתה דבר, אמר ישראל, וכאשר אלֹהים סולח לה, מוותר על הנדרים שלה, מֵפֵר אותם, הוא מפר קודם כל את אשר אסור בנפשה, וכאן היחס האינטימי ביותר של אלֹהים כלפי הכרת האִשה.  

ומִבטא שפתיה הוא כמין מרחב דק שבו נמצא כבר הדיבוּר. כמעט כמו הרקיע של יום שני, אמר. 

ויש כאן היסוס בין מה שבנפשה ובין מִבטא שפתיה, בין השפה של הנדר שבנפשה והשפה של הנדר שבמבטא שפתיה. היסוס של הגדרת דבר.

וכל זה ב"וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִיש", והיא עצמה עוברת כאן תמורה, ויש כאן תנאי, אִם, ועמידה מול איש שהיא לא הכרח. אלא ספק ובחירה. ויש לה רווח ב"אִם הָיוֹ תִהְיֶה" בין תהיֶה לאיש ולא תהיֶה לאיש, כמו שיש לה בין נפשה ומִבטא שפתיה. 

והיא מסוגלת לחיות ברווחים. בריבוי. 

[במדבר ל, .  ד וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ... 

ז וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ.  ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ...

ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ. ]

                                               

בנְדָרִים, שהם בריאת עולם [שיחות עם ישראל פיבקו]

על "ושָמַע אביהָ" [ וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה...ושמע אביהָ]  אמר ישראל כי הנדר נאמר בקול רם, זה התנאי לנדר, ויש לו שומע, וזאת הוצאה מן הכוח אל הפועל, והשווה זאת ל"יהי אוֹר" שיש לו שומע. לפי השפה הקבלית שהיא הבנת הפְּשָט, אמר, אלֹהים דיבר אל חלל שהוא ברא, כשצמצם את עצמו, והחלל הוא השומע, הוא הדבר המוחלט ביותר שעמד מול אלֹהים לפני שאלֹהים ברא את העולמות. וב"כל לשון ויהי לשון צער" אמרו חז"ל על צערו של אלֹהים, על היותו גם בתוך החלל, המרחב שיש בו ביטול האין-סוף, ושבו נבראו העולמות, והוא דבר חסר, המלמד על חסרונו שלו, אמר עוד, והתנ"ך מוכרח להגדיר את אלֹהים דרך אי-השלמוּת שלו, וב"ויאמר" של אלֹהים אנו רואים שאלֹהים נאלץ לדַבֵּר, נזקק לשפה שאת ההבנה שלה האדם יִצֹּר האדם אחרי כן. אלֹהים היה מחויב לדַבֵּר בשפה שאותה אחרי כן יבין אדם.

ודיברנו עוד על האִשָּה-הנערה הצריכה לעמוד בנדר מול אביה, כמו מול האלֹהים. ואביה, ובעלה של האשה שבפסוק הבא אחרי כן, שומעים את גבולות הנדר אצלה, כי האִשה מאפשרת את השמיעה של הנדר, מאפשרת את הריבוּי בנדר, כי היא עצמה ריבוי, כי אִשה היא דבר מתוך דבר ["בראשית"], וגם יכולה לשאת בקרבָּהּ עוד עולם, אבל אצל עצמם הם כמו לא שומעים, כי ב"איש כי יִדֹּר..." אין שומע, אין גבולות שרואה אדם אחר, וכמו יהירות יש אצלם, וזה מחליש את הנדרים שלהם. הם חלשים משלה. 

וב"והחריש לה...", אמר ישראל, אביה [וכן "אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ" בפסוקים הבאים] אינו יוצר דיאלוג אִתה, והיה נדמה לנו שאינו מנסה להבין את שְֹפַת הנדר שלה, את שפת הריבוי שלה, אולי מפני שאינו יכול להיכנס אל הכרַת המרחב שלה, שהוא של ריבוי, וגדול משלו. 

וכל זה, אמר ישראל, רק בנדרים, שהם בריאת עולם. 

[והשיחות שלנו עכשיו, המנסות להבין את השפות שבנדרים, הן ממרחק, בהסגר, ומוּלי הגינה, שנדמה עכשיו שאת שְֹפָתָהּ קל להבין.]    

[במדבר ל, ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.  ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.  ד וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ.  ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ--וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם.  ו וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ.  ז וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ.  ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ:  וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--יָקֻמוּ.  ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ. ]

                                                 

"ואִשָּה כִּי תִדֹּר נֶדֶר ליהוה". איש ואִשָּה. [שיחות עם ישראל פיבקו]

בבוקר יום אַחֵר דיברנו על איש ואִשָּה בספר בראשית, כי אִשָּה מופיעה בו לפני אִיש, והאדם הוא הקורא לה אִשָּה והקורא לעצמו איש, שֵם שלא אלֹהים נתן לו, אלא אלֹהים קרא לו "אדם", שיש בו זכר ונקבה, שאין הבדל מהותי ביניהם, וכאן האדם מפריד בין איש ואִשה, וכשהוא קורא את השמות איש, אִשה, הוא מגדיר אותם בתוך ההפרדה, שהיא עולם של ריבוי, שיש בו שוֹנִים ותחילת השאלה המוסרית. 

וכשכתוב איש כי יִדֹּר וכשכתוב אִשה כי תִדֹּר זה פחות קשור למה שאלֹהים עשה, אמר ישראל, כי זה לא "אדם" שאותו הגדיר אלֹהים, ואלהים מוותר כאן על שפתו כבורא ומאמֵץ את שְֹפַת האדם, שפת העולם של מטה כלפי מעלה, שהיא לא שפת אלֹהים. ובעצם, יש כאן הרחקה של האדם מאלֹהים ומשפת אלֹהים אף על פי שכתוב נֵדֶר ליהוה.

ובכל זאת, הרי גם נאמר "...את הצלע אשר לקח מן האדם, לאִשָּה" [אחרי שאלֹהים נכשל בהוצאת האדם מבדידותו כשהאדם קרא שמות לחיות], ואף על פי שלא ברור מי אומר כאן אִשָּה, נדמה שהאומר יודע את מחשבת אלֹהים, את ההשתוקקוּת שלו להוציא מן הבדידוּת, ושהאדם, שאמר "זאת הפעם...לזאת יִקָּרֵא אִשה", שקרא לה אִשה, הבין את מחשבת אלֹהים ואת הרצון של אלֹהים להפר את הבדידוּת.  

ועוד על "וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ". היא נערה, והיא מכירה בכוחו של יהוה אבל גם בזה של אביה, אמר ישראל, והוא כאן קצת בממד של אלֹהים בשביל הנערה, ויש לו כוח גדול משל אלֹהים, כי הנדר כובל את אלֹהים ואילו אביה יכול לשחרר מהנדר. ביחסים בין אדם ואלֹהים כאן הממד הקובע הוא אנושי, מה שבין אב ובת חשוב יותר ממה שבין אלֹהים ואדם. 

[במדבר ל ד ...אשר צִוָּה יהוה...וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ--וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם.  ו וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ. 

א,כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;

א,כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. 

ב,כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה;

ב,כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. 

 ב,כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם,לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.]