על "ושָמַע אביהָ" [ וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה...ושמע אביהָ] אמר ישראל כי הנדר נאמר בקול רם, זה התנאי לנדר, ויש לו שומע, וזאת הוצאה מן הכוח אל הפועל, והשווה זאת ל"יהי אוֹר" שיש לו שומע. לפי השפה הקבלית שהיא הבנת הפְּשָט, אמר, אלֹהים דיבר אל חלל שהוא ברא, כשצמצם את עצמו, והחלל הוא השומע, הוא הדבר המוחלט ביותר שעמד מול אלֹהים לפני שאלֹהים ברא את העולמות. וב"כל לשון ויהי לשון צער" אמרו חז"ל על צערו של אלֹהים, על היותו גם בתוך החלל, המרחב שיש בו ביטול האין-סוף, ושבו נבראו העולמות, והוא דבר חסר, המלמד על חסרונו שלו, אמר עוד, והתנ"ך מוכרח להגדיר את אלֹהים דרך אי-השלמוּת שלו, וב"ויאמר" של אלֹהים אנו רואים שאלֹהים נאלץ לדַבֵּר, נזקק לשפה שאת ההבנה שלה האדם יִצֹּר האדם אחרי כן. אלֹהים היה מחויב לדַבֵּר בשפה שאותה אחרי כן יבין אדם.
ודיברנו עוד על האִשָּה-הנערה הצריכה לעמוד בנדר מול אביה, כמו מול האלֹהים. ואביה, ובעלה של האשה שבפסוק הבא אחרי כן, שומעים את גבולות הנדר אצלה, כי האִשה מאפשרת את השמיעה של הנדר, מאפשרת את הריבוּי בנדר, כי היא עצמה ריבוי, כי אִשה היא דבר מתוך דבר ["בראשית"], וגם יכולה לשאת בקרבָּהּ עוד עולם, אבל אצל עצמם הם כמו לא שומעים, כי ב"איש כי יִדֹּר..." אין שומע, אין גבולות שרואה אדם אחר, וכמו יהירות יש אצלם, וזה מחליש את הנדרים שלהם. הם חלשים משלה.
וב"והחריש לה...", אמר ישראל, אביה [וכן "אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ" בפסוקים הבאים] אינו יוצר דיאלוג אִתה, והיה נדמה לנו שאינו מנסה להבין את שְֹפַת הנדר שלה, את שפת הריבוי שלה, אולי מפני שאינו יכול להיכנס אל הכרַת המרחב שלה, שהוא של ריבוי, וגדול משלו.
וכל זה, אמר ישראל, רק בנדרים, שהם בריאת עולם.
[והשיחות שלנו עכשיו, המנסות להבין את השפות שבנדרים, הן ממרחק, בהסגר, ומוּלי הגינה, שנדמה עכשיו שאת שְֹפָתָהּ קל להבין.]
[במדבר ל, ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. ד וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ--וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם. ו וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ. ז וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ. ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ: וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--יָקֻמוּ. ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה