כמעט אפשר לראות את קצֵה הפרק כשעומדים ב"כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ, אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. ...", וכמעט אפשר לראות משם את החֻמְרָה העוברת עד הקצה, עד "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה...", כמעט כבדבר אחד.
ו"כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ..." הוא רק על עינוּי נפש, ורק עם אישָהּ [בעלה], ואין כאן גורל אב ובת אלא בחירה, בנישואים, והיא יכולה להחליט אם לאפשר לבעלה להפר את הנדר שלה, כי נדר יכול לכפות על היחסים בין גבר ואִשה, והיא יכולה לנדור על היחסים האלה, אמר ישראל. הנדר מסַכֵּן את היחסים בין איש ואִשה.
כי הנדר הוא תוספת ליש דרך מידת הדין, ואין בו שלווה, ואין הפרה שלו בגלל חסד, אמר, ויש כאן התנגדוּת לנדר, כי הוא מידת הדין שבאה מהאדם, ולכן הבעל יכול להפר את הנדר.
דיברנו מעט גם על היטהרוּת הנפש [קתרזיס] בטרגדיה היוונית, היטהרות על ידי מִלים, שינוי מציאות על ידי מלים, ועל עניין הטומאה בה ["ויש לגרשו מן הבתים, הוא הטומאה..." אדיפוס המלך], וישראל אמר הנדר יכול ליצור בידוּל בין מותר ואסור, כמו טומאה וטהרה. נדר יכול לחתוך את כל הממדים. יש בו עמידה מול אלֹהים בצורה מסוכנת.
ודיברנו על עינוי נפש, ועל "אילו נדרים שהוא מיפר נדרים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט..." שבמסכת נדרים, וישראל אמר ארחץ הוא עיסוק בצֶלֶם אלֹהים, ניסיון להחזיר את הנקודה הבסיסית שלו, בלי לכלוך או נֶגַע, ועינוי הנפש הוא גם בכך שלא תוכל להחזיר את הצלם.
והקישוטים, יש עליהם המבט של האחר, והיא יכולה לשאת את עצמה ואת האחר בתוכה, וההתקשטוּת היא חלק ממנה כי היא מקור הריבוי. נוצרה כריבוי ונושאת בתוכה ריבוי.
אבל נאמר אם ארחץ ואם לא ארחץ, וחוסר העקביות מוצג כעינוי נפש, וזה לא עינוי גדול ולכן ר 'יוסה אומר שזה לא עינוי נפש.
ובתלמוד ירושלמי מסכת נדרים יש פירוט נדרים שיש בהם עינוי נפש, וישראל אמר בתורה הנדר הרבה יותר חמוּר, אין בו הפירוט הזה.
וחומרַת קצֵה הפרק, אלה החוקים אשר ציווה יהוה את משה בין איש לאשתו..., היא כמו חומרת הנדרים, כי נדרים יכולים לבנות עולמות ולהחריב עולמות, כמו "יהי אור", והמלים "אלה החוקים" מופיעות בויקרא כו, וגם בדברים יב כמעט כסיום וסיכום של התורה כולה, מינוף של הכל, וכשהן מופיעות גם כאן, "אלה החוקים אשר...", הן כמו תורה שלמה עומדת כאן.
ועוד, עולם הנדר עוסק ברצינות של השפה, הבניה וההריסה על ידי שפה, והיא מכריחה את הנודר, ויש כאן כמעט אתיאיזם, אמר ישראל, כי האדם נהיֶה מרכז העניין ועל פיו ישק דבר, ויהוה רק מצטרף, מאפשר את הנדר כאשר הנודר מתייחס ברצינות לשפה שלו. ולכן "אלה החוקים..." כאן, ואין כאן מרחב של "אִם תשמרו" ושל "אשר נתן", אין כאן פֶּתַח למְצֻוֶּה.
[ במדבר ל יד כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ--אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. טו וְאִם-הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ, מִיּוֹם אֶל-יוֹם, וְהֵקִים אֶת-כָּל-נְדָרֶיהָ, אוֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ--הֵקִים אֹתָם, כִּי-הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. טז וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם, אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ--וְנָשָׂא, אֶת-עֲוונָהּ. יז אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ. {פ ]
[מסכת נדרים פרק יא
דף לה,ב פרק יא הלכה א משנה אילו נדרים שהוא מיפר נדרים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט אמר רבי יוסה אין אילו נדרי עינוי נפש:
דף לה,ב פרק יא הלכה א גמרא כתיב (במדבר לא) כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש. נדרים שבינו לבינה מניין בין איש לאשתו...
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עא עמוד א
אלו דברים שהבעל מיפר, דברים שיש בהן עינוי נפש: אם ארחץ אם לא ארחץ, אם אתקשט אם לא אתקשט; אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש, ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט
בבגדי צבעונין! הכא במאי עסקינן - בדברים שבינו לבינה. הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מיפר...]
["...הוא הטומאה" אדיפוס המלך, עמ' 40, תרגום אהרון שבתאי, הוצאת שוקן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה