פְּנֵי האדמה וציוּר.

בתחילה פְּנֵי האדמה בציורים של מילֶה [jean-françois millet] שנדמה שהם גלויים מאד ומגַלים כל מה שעליהם, כמעט כפנֵי האדמה שעליהם קַיִן לא היה נסתר מפני אלֹהים, ושדמויות בני האדם שעליהם, שהן בעלות חשיבוּת גדולה כל כך, הן גם מה שפנֵי האדמה מַראים. הציורים עצמם כמו דָנִים את פנֵי האדמה כשהם מציגים אותם כגלויים מאד, כישרים מאד, והציורים, כמובן, מוכרחים לדון גם את יושרם שלהם. נדמה שהם עושים זאת מתוך שקט רב. 

אחר כך כמה מרישומי הנוף של וַן גוך, שנדמה שהקווים הרבים בהם המתארים את הצמחים מתארים גם את פני האדמה, במין מסירוּת. ון גוך, שלמד הרבה ממילֶה, כמו צירף כאן את מסירותו ואת יושרו ליושֶר הציוּר של מילֶה.       

ובעצם, הקווים האלה גם שייכים לסגנונו של ון גוך, כך שהם גם מתארים את פנֵי הרישום עצמו. 

ובציור "הרים עם עֵצים בין השְמָשוֹת" של  K’un Ts’an   פְּנֵי ההרים אבל בעצם גם פנֵי האדמה עם ההרים, שהציור כמו חודר אל תוכם כדי להכיר אותם במלואם. אבל הוא לא חודר אל תוכם אלא אל הכרַת כל הפרטים המרובים שלהם כדי להשיג את מהות פנֵי האדמה וההרים.   

לרגע נדמה שפני האדמה וההרים שלו הם כמעט מה שהוא עצמו מצא, אבל הם ההתמזגוּת או ההתמוגגוּת המוחלטת של מה שהוא מצא בתוך מה שפנֵי האדמה וההרים יכולים להראות. כך הצייר מגיע אל הכרת פני האדמה וההרים, שהם חשובים יותר ממנו עצמו. 

ובציוּר של גיפורד,  " A Gorge in the Mountains (Kauterskill Clove ", נראים בעיקר היערות שעל פני האדמה ועל פני ההרים אבל נדמה שההִתמוגוּת שלהם במרחק, כמעט כהִתמזגוּת עם האוויר והאור, מראָה גם משהו מן הכמיהה של האדמה. שטחי העצים המוארים שהם עכשיו כמעט פָּנֶיהָ של האדמה מראים גם את כמיהת הציור [כמו בציורי "הדסון ריבר סקול"  אחרים]  אל  הגילוי הנשגב. 

ועוד, פני האדמה בציוּרים מסוימים של אנסלם קיפר, שנדמֶה שהם לא גלויים כמו פנֵי האדמה המצוירים של מילֶה או של ון גוך, אבל הם כמו מגַלים את שכבותיהם, כמעט כמגַלים שִכבוֹת עוֹר פצועות זו על גבי זו. שִכבות העוֹר כמו מעידות על פנֵי האדמה כולם, או נועדות לדון את פנֵי האדמה כולם, אבל נדמה שהציורים של אנסלם קיפר לא באמת דָּנִים את פנֵי האדמה שלהם [ואת עצמם], אלא יחד אִתם הם מבקשים יותר מדי את אהדתנו לפצעיהם.   

ואחרי כן לרגע המחשבה שפְּנֵי הציור הם כמעט תמיד כפנֵי האדמה, נפרשֹים לגמרי, נידוֹנים גם בשִכבוֹת ה"עוֹר" שלהם, וכמעט מתחרים בשמַיִם בשאיפתם אל המרחקים והמעמָקים שאין להם קֵץ.    

[" הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; ]

                               

מילֶה [jean-françois mille

מילֶה [jean-françois mille

מילֶה [jean-françois mille


     

״הרים עם עצים בין השמשות״  [קטע] k'un ts'an 1665-1676

ון גוך





 

A Gorge in the Mountains (Kauterskill Clove)

Sanford Robinson Gifford



 

פְּנֵי האדמה

"...הפסל העשוי פלדת אל-חלד מבהיקה ויוצרת מראָה מהופכת לשמי ירושלים ולמבני המוזיאון. פניה החלקים משקפים את שמי ירושלים, את המבקרים ואת הארכיטקטורה והנוף של המקום כולו, אך במהופך – השמים למטה והאדמה ומה שעליה למעלה" . [ מוזיאון ישראל]  

בפסל "היפוך העולם, ירושלים" של אניש קאפור נראית בבואת האדמה למעלה, בַּמקום של השמַיִם אבל ההיפוך לא מעניק לה משקיפוּת העומקים של השמַיִם. רק  דמות פְּנֵי האדמה, הגלויים מאד, המגַלים כל מה שעליהם. 

המחשבות שלי על פני האדמה מפליגות קצת, ואף על פי שאני יכולה לחשוב שפְּנֵי האדמה הם פני השטח של האדמה, אני חושבת שהם בעיקר גילוי המהוּת שלה אל מול השמים. הם פָּנֶיהָ של האדמה.

י' ואני דיברנו השבוע על " הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ", והיה נדמֶה לנו שפְּנֵי האדמה, שעליהם לא היה קַיִן נסתר מפנֵי אלֹהים, הֶרְאוּ את קַיִן, ואולי גם ראו אותו, כמו שאלֹהים ראה אותו. היה נדמה לנו שגירוש קַיִן מעל פני האדמה היה גירוש מן המקום שבו דמותו של קַיִן היתה ברורה כל כך, שבו היתה הכרַת האדמה שלו. 

עכשיו היה אפשר לדַמּוֹת את הכמיהָה שלו אליה. והיה אפשר לדמות שהיתה כמעט כמו הכמיהה שלו אל אלֹהים.   

אילו בבואַת האדמה בפסל של אניש קאפור היתה מצליחה להשתייך אל הגבהים של השמים היא היתה נהיית דומה קצת לפנֵי הָאֲדָמָה שבמחשבותינו, פנֵי האדמה שהכמיהה של קין אליהם היתה כמעט כמו  הכמיהה שלו לאלֹהים.  פנֵי האדמה שנהיו המתחרים בפנֵי אלֹהים.         

[וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה:  גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא.  ד,יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ,]

עוד על צֵל אלֹהים והציוּר

נזכרתי שי' אמר שאפשר לתמוהַ על " וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ" [ספר יונה] כי כבר היה ליונה צל מן הסוכה שעשה לו, והיה נדמה לנו שהצל הנוסף היה צִלו של אלֹהים. 

אחרי כן חשבתי עוד על צֵל אלֹהים בַּציוּר ועל דמויות האדם הרבות בציורים של מיכלאנג'לו, של טיציאן, של טינטורֶטו ושל אחרים, כי ראיתי בהן גם את השאיפה אל דמוּת צֵל אלֹהים המוטל על האדם.   

והעור שנִפשט מן הגוף בציור " The Last Judgment " של מיכלאנג'לו כמעט מבטא את הרצון לדעת אם העור שנפשט מן הגוף שומר משהו מצֵל אלֹהים ומצֶלֶם אלֹהים, חשבתי, והרי העור הנִפשט המצויר שומר גם משהו מדמותו של גוף הבשר שהיה מתחתיו, כמעט רעיון גוף הבשר, כדי להַראות את רעיון שניהם. כך הוא יכול לזכור את צורת הצֵל של אלהים המוטל על גופֵי בני האדם ואת הצֶלֶם גם בלי הגוף השלם.    

עכשיו נדמה לי שתמיד כָּמֵהַּ הציוּר אל צֵל אלֹהים, גם בלי הצורך בדמויות גופֵי בני האדם, החיים והמתים, ואני רואָה את הכמיהה הזאת גם בַּציוּר המופשט, שאין בו דמויות גופֵי בני האדם.  כאילו בעינָיו צֵל אלֹהים מוטל על רַחֲבֵי הארץ כולה.   

                                                  

פרט מתוך     The Last Judgment 

יום מ-2005

הבוקר דימיתי שהיא חופשיה לגמרי בארץ הרחוקה ההיא, אבל פחדתי לחשוב שהשירים שלה, ששלחה, מצוינים כל כך. 

הצמחים שייבשתי בתחילת העונה במחברת הרשימות החזיקו מעמד. אפילו חלקים של פרחֵי השזיף הצליחו להחזיק מעמד. ניסיתי לייבש גם את וֶרֶד הכֶּלֶב. 

אמרתי לד' שיִזָּהֵר שלא לגזום את כבל הטלפון כאשר הוא גוזם את הצמחים המטפסים, וחשבתי שהוא כנראה יגזום את הכבל. אחר כך הוא אמר שגזם את הכבל. 

אחרי כן ראיתי שהוורדים שלנו פלשו לרחוב וחשבתי שהפקח העירוני יגיד שהיינו צריכים לגזום גם אותם. אחרי הצהרַיִם הגיע הפקח העירוני ואמר שהיינו צריכים לגזום גם את הוורדים שפלשו לרחוב. אמרתי לו שיש לי הרגשה של יום גאוני. 

                                                       

הדִמיון על טינטורֶטו

בכל זאת בדִמיונו היה הציוּר לא רק אֵין סוֹף הרעיון אלא גם אין סוף המִשטחים המוחשיים שלו, או כמעט אֵין סוֹפָם, והיה מתפרשֹ לא רק כדי להגיע אל חזיון מרחקֵי הארץ והשמים אלא גם כדי להיות ההִתפרשֹוּת עצמה, שִכבה דקה בתוך העולם, מגיעה כמעט עד דַקּוּת ההפשטה, לא תלויה במקום ובמרחב של השמים ושל הארץ, ובכל זאת הציור היה קצת כמו השמים והארץ, שיש להם זיכרונות עמוקים כל כך בתוך הזמן, ויש להם קשר לאלֹהים, וכאילו היה בו צֵל דמותו של אלֹהים, בלי שתצויר בו דמותו של אלֹהים, כי זה לא היה תלוי כמובן בדמות המצוירת של אלֹהים כמו ב"בבריאת החַיוֹת" ובציורים אחרים, שהיא לא צִלו של אלֹהים אלא רק מין ניסיון קצת כושל להוכיח את קיומו של צֵל אלֹהים בציור, ואחרי כן היה יכול לדַמות שבגלל צִלו של אלֹהים ימשיך הציור להתקיים תמיד, ולא יהיה לו תחליף, וכמעט ראה את אֵין קץ הִתפצלוּת סִגנונותיו ורצונותיו בתוך הזמן הארוך ואת הִשתאוּת בני האדם בגלל כל זה.                        

ואמנם הדמויות המצוירות והשכבות והאור העליון המצוירים היו עכשיו בעֵינָיו  רק הניסיון הקצת כושל שלו, אבל הוא סמך על כך שהדִמיונות מחזיקים את הציוּר. שהמרחקים והגבהים והעומקים האין סופיים וצֵל אלֹהים שבדִמיונותיו הם כמעט  צִדקתו של הציוּר.          

                                       

                                     

Jacopo Tintoretto - Paradise  טינטורטו

טינטורטו. בריאת החיות. 

דמיינתי שטינטורֶטו

דמיינתי שטינטורֶטו רואֶה את האמנוּת העכשווית המשֹתרַעַת על רִצפות המוזיאונים והגלריות, ושלרגע נדמֶה לו שהיא יכולה להגיע אל גדילת הממדים יותר ממה שיכולה האמנוּת שלו, ושהיא יכולה בעצם להתפרשֹ על הארץ כולה, אבל  הקירות סוגרים עליה כמו שהם סוגרים על " Paradise" [גן עדן]  שלו, הוא חושב מיד, היא מוגבלת כמו " Paradise" [גן עדן] שלו, והוא מתפלא שחשב שהאמנוּת שלו תוכל לגדול כל כך כאילו היא עצמה מין מרחב וחלל אינסופיים, ושחשב שהאמנות המשתרעת על הארץ כולה נהיית כארץ שאין לה קֵץ, ואחרי כן הוא מתנחם קצת במחשבה על אֵין-קֵץ הרעיונות, ועל כך שבריבוי השכבות והדמויות והעומקים והגבהים ובהפרזה הצליח להַראות משהו מגודל הרעיונות. 

אבל האמנוּת על רִצפות המוזיאונים והגלריות ממשיכה להציק לו, כאילו אחת היא לה אם תגדל ואם לא, וכאילו מותר לה לשקוע אל הארץ ולהיבלע בה, ואף על פי שיש בה ריבוי של אובייקטים אין בה הכרַת ההפרזה אלא רק משהו דומה להיעָרמוּת העָפָר על הארץ או להיאספות אבנים על הארץ, ויש בו עכשיו מין אזלת יד, ונדמה לו פתאֹם שהרעיונות שלו, שהאמין שאין קצה להם, זה עתה מֵתוּ.

           

 Paradise [גן עדן] טינטורטו

הִתהלכוּת בגן עדן ואי סוֹפָהּ של העלילה.

בציוּר " Paradise" [גן עדן] לא צִייר טינטורֶטו את גַן עדן של סֵפֶר "ברֵאשית", אבל הראה בו את רושֶם ההִתהלכוּת של אֱלֹהִים, חשבתי כשחזרתי והסתכלתי בו, מין הִתהלכוּת על פני השטח הגלויים ובעומָקים ובגְבָהִים של הציור, כמעט יחד עם הדמויות הרַבּות כל כך שכמעט אֵין לראות את כולן, ושנמצאות בפני השטח ובעומקים ובגבהים. והתשוקה של הציור אל הלא מושֹג והתשוקה של הסגנון כאן אל אין קֵץ האפשרויות שלו הן אותה תשוקה עצמה. והיא גם התשוקה אל רושם ההתהלכוּת של אלֹהים. 

ובגן עדן שלו שהוא גם יום הדין, ושהשכָבות שלו עולות עד האור ויורדות אל העומקים, יכול רושם ההִתהלכוּת להיות עצום, וכאילו לא מוגבל על ידי הגבולות המוחשיים של הציוּר. 

אבל אולי רק דמיינתי את רושֶם ההִתהלכוּת. ובגללו דמיינתי אחרי כן שטינטורֶטו רצה גם את אִי-סוֹפָהּ של העלילה, ושהוא חשב שלעלילות אין באמת סוף, ושהן מתהלכות בלי סוף בתוך המעשים המִתרבים המִסתעפים, ושעלילת ההִתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן מתפשטת גם אל הירידה שלו  אל העיר ואל המגדל בבקעה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, שכך היא מתפשטת אל העומקים ואל הגבהים, ושהבקעה, העיר והמגדל דומים לשכבות  שבַּציוּר, ושחתירת האנשים אל עומק הארץ ואל גובה השמַיִם עם התקווה להינצל בהם קשורה כל כך ביום הדין שלהם, כמו בַּציוּר.          

[אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם;

וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם...]

                                

Jacopo Tintoretto - Paradise (detail) טינטורטו