יום שבת, 10 בדצמבר 2016

הִתהלכוּת בגן עדן ואי סוֹפָהּ של העלילה.

בציוּר " Paradise" [גן עדן] לא צִייר טינטורֶטו את גַן עדן של סֵפֶר "ברֵאשית", אבל הראה בו את רושֶם ההִתהלכוּת של אֱלֹהִים, חשבתי כשחזרתי והסתכלתי בו, מין הִתהלכוּת על פני השטח הגלויים ובעומָקים ובגְבָהִים של הציור, כמעט יחד עם הדמויות הרַבּות כל כך שכמעט אֵין לראות את כולן, ושנמצאות בפני השטח ובעומקים ובגבהים. והתשוקה של הציור אל הלא מושֹג והתשוקה של הסגנון כאן אל אין קֵץ האפשרויות שלו הן אותה תשוקה עצמה. והיא גם התשוקה אל רושם ההתהלכוּת של אלֹהים.

ובגן עדן שלו שהוא גם יום הדין, ושהשכָבות שלו עולות עד האור ויורדות אל העומקים, יכול רושם ההִתהלכוּת להיות עצום, וכאילו לא מוגבל על ידי הגבולות המוחשיים של הציוּר.

אבל אולי רק דמיינתי את רושֶם ההִתהלכוּת. ובגללו דמיינתי אחרי כן שטינטורֶטו רצה גם את אִי-סוֹפָהּ של העלילה, ושהוא חשב שלעלילות אין באמת סוף, ושהן מתהלכות בלי סוף בתוך המעשים המִתרבים המִסתעפים, ושעלילת ההִתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן מתפשטת גם אל הירידה שלו אל העיר ואל המגדל בבקעה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, שכך היא מתפשטת אל העומקים ואל הגבהים, ושהבקעה, העיר והמגדל דומים לשכבות שבַּציוּר, ושחתירת האנשים אל עומק הארץ ואל גובה השמַיִם עם התקווה להינצל בהם קשורה כל כך ביום הדין שלהם, כמו בַּציוּר.

[אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם;