יום ראשון, 26 בפברואר 2017

פְּנֵי האדמה וציוּר.

בתחילה פְּנֵי האדמה בציורים של מילֶה [jean-françois millet] שנדמה שהם גלויים מאד ומגַלים כל מה שעליהם, כמעט כפנֵי האדמה שעליהם קַיִן לא היה נסתר מפני אלֹהים, ושדמויות בני האדם שעליהם, שהן בעלות חשיבוּת גדולה כל כך, הן גם מה שפנֵי האדמה מַראים. הציורים עצמם כמו דָנִים את פנֵי האדמה כשהם מציגים אותם כגלויים מאד, כישרים מאד, והציורים, כמובן, מוכרחים לדון גם את יושרם שלהם. נדמה שהם עושים זאת מתוך שקט רב.

אחר כך כמה מרישומי הנוף של וַן גוך, שנדמה שהקווים הרבים בהם המתארים את הצמחים מתארים גם את פני האדמה, במין מסירוּת. ון גוך, שלמד הרבה ממילֶה, כמו צירף כאן את מסירותו ואת יושרו ליושֶר הציוּר של מילֶה.

ובעצם, הקווים האלה גם שייכים לסגנונו של ון גוך, כך שהם גם מתארים את פנֵי הרישום עצמו.

ובציור "הרים עם עֵצים בין השְמָשוֹת" של K’un Ts’an פְּנֵי ההרים אבל בעצם גם פנֵי האדמה עם ההרים, שהציור כמו חודר אל תוכם כדי להכיר אותם במלואם. אבל הוא לא חודר אל תוכם אלא אל הכרַת כל הפרטים המרובים שלהם כדי להשיג את מהות פנֵי האדמה וההרים.

לרגע נדמה שפני האדמה וההרים שלו הם כמעט מה שהוא עצמו מצא, אבל הם ההתמזגוּת או ההתמוגגוּת המוחלטת של מה שהוא מצא בתוך מה שפנֵי האדמה וההרים יכולים להראות. כך הצייר מגיע אל הכרת פני האדמה וההרים, שהם חשובים יותר ממנו עצמו.

ובציוּר של גיפורד, " A Gorge in the Mountains (Kauterskill Clove ", נראים בעיקר היערות שעל פני האדמה ועל פני ההרים אבל נדמה שההִתמוגוּת שלהם במרחק, כמעט כהִתמזגוּת עם האוויר והאור, מראָה גם משהו מן הכמיהה של האדמה. שטחי העצים המוארים שהם עכשיו כמעט פָּנֶיהָ של האדמה מראים גם את כמיהת הציור [כמו בציורי "הדסון ריבר סקול" אחרים] אל הגילוי הנשגב.

ועוד, פני האדמה בציוּרים מסוימים של אנסלם קיפר, שנדמֶה שהם לא גלויים כמו פנֵי האדמה המצוירים של מילֶה או של ון גוך, אבל הם כמו מגַלים את שכבותיהם, כמעט כמגַלים שִכבוֹת עוֹר פצועות זו על גבי זו. שִכבות העוֹר כמו מעידות על פנֵי האדמה כולם, או נועדות לדון את פנֵי האדמה כולם, אבל נדמה שהציורים של אנסלם קיפר לא באמת דָּנִים את פנֵי האדמה שלהם [ואת עצמם], אלא יחד אִתם הם מבקשים יותר מדי את אהדתנו לפצעיהם.

ואחרי כן לרגע המחשבה שפְּנֵי הציור הם כמעט תמיד כפנֵי האדמה, נפרשֹים לגמרי, נידוֹנים גם בשִכבוֹת ה"עוֹר" שלהם, וכמעט מתחרים בשמַיִם בשאיפתם אל המרחקים והמעמָקים שאין להם קֵץ.

[" הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; ]