נזכרתי שי' אמר שאפשר לתמוהַ על " וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ" [ספר יונה] כי כבר היה ליונה צל מן הסוכה שעשה לו, והיה נדמה לנו שהצל הנוסף היה צִלו של אלֹהים.
אחרי כן חשבתי עוד על צֵל אלֹהים בַּציוּר ועל דמויות האדם הרבות בציורים של מיכלאנג'לו, של טיציאן, של טינטורֶטו ושל אחרים, כי ראיתי בהן גם את השאיפה אל דמוּת צֵל אלֹהים המוטל על האדם.
והעור שנִפשט מן הגוף בציור " The Last Judgment " של מיכלאנג'לו כמעט מבטא את הרצון לדעת אם העור שנפשט מן הגוף שומר משהו מצֵל אלֹהים ומצֶלֶם אלֹהים, חשבתי, והרי העור הנִפשט המצויר שומר גם משהו מדמותו של גוף הבשר שהיה מתחתיו, כמעט רעיון גוף הבשר, כדי להַראות את רעיון שניהם. כך הוא יכול לזכור את צורת הצֵל של אלהים המוטל על גופֵי בני האדם ואת הצֶלֶם גם בלי הגוף השלם.
עכשיו נדמה לי שתמיד כָּמֵהַּ הציוּר אל צֵל אלֹהים, גם בלי הצורך בדמויות גופֵי בני האדם, החיים והמתים, ואני רואָה את הכמיהה הזאת גם בַּציוּר המופשט, שאין בו דמויות גופֵי בני האדם. כאילו בעינָיו צֵל אלֹהים מוטל על רַחֲבֵי הארץ כולה.
 |
| פרט מתוך The Last Judgment |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה